מאת: דורין כהן

דכדכת החגים החלה לתת אותותיה בקרב מי מהמחוברים שלנו. ונראה שלכל אחד מהם היתה שיטה משלו לצלוח את ליל הסדר ולצאת איכשהו, בסדר.

 בוסי:  ערב ליל הסדר. מבין חלונות הבתים מהדהדת שירת 'מה נשתנה' ורק מפתח חלונו של בוסי שמוצא לו דרך משלו להתמלא ברוח החג, עולות זמירות ומנגינות שנדמה ונלקחו מפסטיבל שירי דיכאון ששום פלייליסט מועדים ושימחה לא היה מוכן לקחת סיכוי איתם. רע לי, הוא אומר  ולא צריך להוסיף דבר. כיון שלעיתים צמד המילים המרוכז הזה מקפל לתוכו משמעות שאף תמהיל מילולי שופע אחר, לא יכול לבטא טוב יותר. נדמה שאצל בוסי לא השתנה בלילה הזה דבר. לבד, כששרעפים בעיניו, הוא מדבר על עטיה ובמחווה של כבוד אחרון לקשר הזה שולח אותה לדרכה תוך שהוא מאחל לה את המיטב. נפרדנו כך, הוא שר ברקע כשקולו הלום שיכר. כמעט ויכולנו לדמיין את נטאשה חוזרת אל חייו כשהסדין על גופה. אבל אז השיר נקטע. מטפורי משהו. לא טוב היות האדם לבדו, כה נאמר בבראשית וכך הוענק לנו אחד הטיפים השימושיים ביותר של ההיסטוריה. אולם בוסי מלמד אותנו דרך המצלמה, שעדיף היות האדם לבדו, מהיותו מוקף באנשים ולהרגיש לבד.

 ישי גרין:  ובעוד שבוסי מנטרל את עצמו מרוח החג, יכולנו להתנחם בקצת הומור יחסי מבית היוצר של ישי. בעקבות ישיבה דחופה ששיבשה את תכנוני החג של אשתו,ישי מודה שהוא מותח את הגבולות ומצדיק את התנהגותו תוך הישענות על התירוץ העתיק ביותר בעולם: יחסי הורים וילדים. מעט אחרי שדפנה שולחת אותו לדרכו (בדרכה המעודנת), תוך שהיא מעניקה לו סדנת חינוך קצרצרה על כך שבכל אחד מתחבא לו פיהרר קטן וששלו זקף את ראשו ושפמו, הוא שם לו למטרה להצחיק אותה באמצעות בדיחה (שאגב, נדמה שאף סטנדאפיסט ביום הכי רע שלו לא היה לוקח איתה סיכון). אז נכון, דפנה לא צחקה ו(שוב) שברה לישי את המילה. אבל יש להודות, אנחנו דווקא כן  צחקנו כשגילינו כמה שילם על הסכו"ם ועל תפאורת החג. בערב החג,ישי לוקח צעד קדימה (אחד יותר מדי) את ליל הסדר ומברך על היציאה מעבדות לחירות כשכובע קאובוי לראשו ובגדול, התנהג כמו עוד אחד מן הילדים החמודים שהקיפו את שולחן החג היוקרתי. ואם כבר ילדים, היה משעשע לראות כיצד אחד מילדי המשפחה רודף אחר ישי ומשתוקק לאבהותו. נראה שלו ישי היה יכול  היה משלם לילד שישכח את הרעיון, רק בשביל הסיפוק העילאי של כוח ההון.

 

   רן שריג: בין שולחן החג המפואר של משפחת גרין לבין הדכדכת של בוסי וגולדן, רן מאזן לנו את תמונת המצב באמצעות טאצ' פואטי מבריק : טקסט וחופש. ובעוד שנראה ששאר המחוברים הולכים לאיבוד בין הקושיות למנה האחרונה, רן דווקא מוצא עצמו בתוך החג שמבטא בהקצנה את מה שהוא חי ממילא, כל השנה. הטקסט והחופש, שתי אהבותיו הגדולות, באות לידי ביטוי באופן מובהק כשרואים את רן יושב לבדו במרפסת כצופה מן הצד, שעה שהבית מלא בהמון חוגגים הוא מוצא את הלבד שלו על אף היותו מוקף במשפחה, ומתענג על הרגע הפרטי הזה.

ענייני החירות שמביא עימו החג מוצאים דרכם גם אל תוך התא הזוגי של רן ועידית; בתום תהליך אסטרטגי מחושב שכלל סידור לילדה, הזמנת מקומות ותיאום ציפיות, הם מגיעים סוף סוף לחלקת גן העדן הפסטורלית שבגליל, שמעמעמת את תאורת המציאות ועושה אותה רכה יותר. רומנטית. אך בעוד שהזוג חומק מן המציאות השגרתית דרך הדלת, נדמה שאותה מציאות חוזרת דרך החלון. לעשות כלום זה  מותרות. אך לעיתים, אותה פריבילגיה מנווטת בחזרה אל סדר היום, המחשבות והעשייה השוטפת. השיח המסתכם במייבש ממלא את שניהם מבפנים ובין השורות, נדמה שדווקא השיחות שאינן נאמרות בכוחן להאיר מעט על המורכבות ביחסים של השניים. בכלל, ניכר שעידית היא עוגן למציאות, עבור רן.  הוא רוצה להסתער, היא מבקשת קצת רוך בחיבורים. הוא רוצה לחגוג את המעלות ואילו היא מבקשת למזער את החסרונות.הוא חי את החלום. היא מחוברת למציאות. איכשהו, שני צידי המתרס יוצרים איזון. כאשר עידית אומרת לרן שאינו יודע מי הוא ללא הג'וינטים, עולה המחשבה שאולי  עבור רן,  אדם מפנטז מטבעו, לא לדעת מיהו מאפשר לו להיות כל דבר שירצה להיות. בשיאו של הנופש הזוגי רן חולם על נסראללה,שזה בערך כמו השאלטר שמכבה את המפסק של ציוץ הציפורים,והולך קומנדו על הגבול שבין ישראל ללבנון. מפתיע שדווקא רן, שעולמו הפנימי מעפיל לעיתים קרובות על שיגרת יומו, מכניס לצימר הרומנטי את המציאות הישראלית. עידית רוצה לשתות תה ליד הבריכה ולהתענג על החופש ואילו רן חופר עמוק בשכבות הבלתי נראות של הנוף המחוספס, כמו היתה זו חובתו המצפונית לגלות גם שם פאר,רומנטיקה ויופי. עידית נבעתת כשרן מציע לה באביריות להתעלס במקום.  מיד אחרי החספוס, צצים הרוך והפרפרים. עידית נינוחה ורכה בין השדות ורן,כמי שיודע תזמון קומי מהו,מנצל את ההזדמנות ומצהיר על רצונו להקיא. ייתכן ורן רוצה שעידית תהיה שותפה ליופי שהוא רואה דרך עיניו,  אך נראה שדווקא דרך העיניים שלה אנחנו מצליחים לאתר ולהבין את היופי שלעיתים חושפת המציאות. הפרק האחרון מעורר מחשבה. כי בסופו של דבר זה לא הלוקיישן שמעיד על הרומנטיקה בין השניים, אלא הדינאמיקה עצמה.

 שי גולדן: הילולת החג היתה מעין פאטה מורגנה עבור שי: זה שם, אבל הוא לא יכול לגעת בזה. הוא מודע להיעדר. בפנים חתומות הוא מסמס לצופים שנמאס לו, וממתין בסובלנות מופתית לשלב הסעודה. ניכר שחלומו של שי על אידיליה משפחתית, אשר בא לידי ביטוי יותר מכל זמן אחר דווקא בתקופת החגים, מתנפץ כאשר רן והאב לא נמצאים שם, לצידו. ואם נעמיק מעט, הרי שדווקא המלוכדות המשפחתית בחגים היא זו שנוטה לאשרר לנו מדי פעם את מה שאנחנו נוטים לשכוח בחיי היום-יום: כמה חום ואהבה יוצר התרחיש של משפחה סביב השולחן, וכמה כל אירוע כזה מצטרף להיסטוריה משפחתית שלמה שכיף להיזכר בה (או שלא, תלוי) בדיעבד. עבור שי, אדם שזהותו המשפחתית גם כך סבוכה ורגישה ביותר, אין זה משנה כמה אנשים יהיו מסביבו בחג, כי בסופו של דבר אלו שהוא רוצה לידו – נמצאים במקום אחר. ודווקא כאן, נוצרת חמלה גדולה כלפי שי. חמלה שמצליחה להעפיל במעט על מצעד בחורות המגזין שחשף בשבוע שעבר.

ויש גם את

• השבוע ב"מחוברים": לרקוד על קערת הקורנפלקס של המציאות

• עיצוב ופיתוח: felix007.com
• פרסמו אצלנו
• להיכנס
• RSS