בבית הגולדנים הזמן קפא, בביתו של רן המילים מתארות כרונולוגיה של אימה, ורק בבית של בוסי הטקסט הסלולארי הינו הנשק במלחמת ההתשה הרגשית של האהבה
רן שריג: נדמה שלרן מפריע כל הקונספט של השואה כשיח-תרבות. האובססיביות שלו לשואה אינה משתלבת בתוך זה. הוא חושף בפנינו את היכל ההנצחה הספרותי שלו על הנושא ואנחנו מגלים , בין השורות, שלא משנה כמה טקסטים יאגור, דפי הספרים הללו מתארים מציאות שרן על אף תאוותו להעמיק בדברים, לעולם לא יוכל להבין באמת מהי. נדמה שכרעיון, ולא חלילה כמשאלה, זה מתסכל אותו. הדיאלוג הפנימי של רן עם נושא השואה בא לידי ביטוי לאורך כל הפרק: הוא הולך לטקס שנערך בבית הספר של ביתו ומשתומם על האקססוריז ('הגרמנים? בבגדים של הצופים?!'), תכני הטלוויזיה מתוזמנים אצלו בארגון מופתי על מנת שחלילה לא יפספס שום נתח מן היום הזה, וכאשר הוא מקבל פידבקים חיוביים על הופעתו בטלוויזיה כנציג הספרותי של השואה, הוא יוצר סתירה בוטה על ידי שימוש מכוון במילים המתארות אותו כאיש שמן המדבר על השואה וחושף בעיקר את הקונפליקט שלו, שכן הוא עצמו לוקח חלק בשיח התרבותי שמקציב לו זמן שאול לדבר על נושא שרודף אותו משך כל חייו. וכך, האיש שקורא לעצמו שמן שמדבר על השואה, הוא למעשה האיש שלעולם אינו שבע.
דודו בוסי: בזמן שהמדינה מציינת את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בוסי שוב מתנתק מן המציאות החיצונית והולך לאיבוד בתוך מלחמת ההתשה הפרטית שלו עם נטאשה, ובגדול מתנהג כמו טינאייג'רית שמביטה בטי-שרט של האקס ושומעת בלופים את דיסק הבלדות של רוקסט. נכון, גם אהבה היא לעיתים מלחמה. אבל רצוי שכל אדם יידע לבחור את הקרבות שלו. על רקע יום השואה, שיברון הלב של בוסי והתבוססותו בתוך הסופר-נובה הרגשני של הקשר הגנוז, מתקבל אצל הצופים מעט ביובש. באדישות. יוצא שגם הפעם מבלי שיתכוון, בוסי מאיר לנו איזושהי תובנה על בני האדם: כשרע לנו, באמת רע לנו, אנחנו נוטים להיות אפאטיים ורגישים. בעיקר לעצמנו.
שי גולדן: שי לא מבין מדוע שירים עצובים הם כרטיס הביקור של ימי הזיכרון. הוא סולד מהם ותוהה לפשר הקשר. הוא נוסע לבקר את אביו ורן, ונדמה שהמוזיקה התלושה שרן השמיע ביום השואה המתואר בפרק, היא הפסקול הבלתי מושר של שי כשהוא נכנס לבית אליו נמנע מלהגיע משך שנתיים. הוא בא מבחוץ. זהותו היא אחרת. שי מציג בפני הצופים את המוזרויות של השניים, תוך שהוא עושה זומים פה ושם על מנת לחדד את מה שהוא רוצה שנבין: משהו שם לא נורמלי. אולם באופן מפתיע קורה בדיוק ההיפך, כיון שמה שהצופה מתקשה להבין זה כיצד מי שמציג עצמו כבן הטוב, אינו מסוגל להניח את השיפוטיות והציפיות שלו מהם בצד, ולדבר איתם בגובה העיניים. הבית נראה כמי שקפא בו הזמן. חולצה עם הלוגו של החינוכית, טלוויזיה ישנה, הרגלים קבועים ומוקפדים, ואל לה לשגרת החיים להתערער. בבית הזה, אין ספק, ה-the video didn't kill the radio star…
הקשר של השניים נחשף אל מול המצלמה ובדקויות עולה התמונה ומתבהרת: מסובך להגיע לפשוט. האב והאח נאחזים בהרגלים הקבועים ובשגרה שיצרו לעצמם במהלך השנים בדיוק מן הסיבה זו. כי הם פשוט רוצים להיות. וזה, הניצחון שלהם. שי מתקשה להשלים עם זה. נוזף בו ומעיר לו על יחסו לרן שכזכור נמצא עם רן 24 שעות ביממה. האב עושה בחוכמה כשאינו נכנס איתו לדין ודברים, אך מאגד את כל התורה על רגל אחת ואומר: 'כשאני לא אהיה כאן, אז אתה תבין'. מי יודע, אולי שי לא מקבל את האב והאח כפי שהם פשוט כי אינו מבין איך יכול להיות שבעולם המודרני והמתירני, הם מוצאים את השקט דווקא מכיוון שאינם לוקחים בו חלק אקטיבי? שי לא מבין, כי הוא בתוך זה. ואילו אלה שיעדיפו מבחירה חופשית להיות מחוץ למשחק, יתויגו לרוב כטועים. כתועים.
בזמן הארוחה הביתית והמשותפת של משפחת גולדן, שי מפציר ברן שייתן חצי מן הבשר שנותר בצלחת, לאביו (וזאת לאחר שהיינו עדים לאופן שבו שי ואשתו נטו להיות מובכים במסעדת הסטייקים המפוארת, בפרק ה-14). האב מסרב בנחרצות ונדמה שדווקא ברגע הזה אנחנו מבינים עד כמה התפיסה של שי מוטעית בחלקה: הוא רוצה לתת הרגשה טובה לאביו, אבל האופן שבו הוא רוצה לתת לו אותה נעשית על פי הרזולוציה שלו. והיא שגויה. כי להיות הבן הטוב, זה להגיע לבקר בתדירות קצת יותר גבוהה מפעם בשנתיים. אבל חשוב מכך, להיות הבן הטוב זה לדעת שהאב שגידל אותו לאורך השנים, שאסף אותו אל חיקו, לא ביקש ממנו להיות שום דבר פרט למי שהוא. לכן, אולי המחווה האצילית ביותר ששי יכול להעניק לאב ולרן, זה לאהוב אותם פשוט. בלי אבל ובלי למה. כי זה כך, וזה הדבר האמיתי. רגע כואב במיוחד, התרחש כשהאב התוודה בפני שי על הזדקנותו המואצת מאז מותה של האם ז"ל. הם נפרדים, וכל אחד מהם חוזר למקום המוגן שלו. במכונית, שי נשבר ומתחיל לבכות ואותה מסיכה עשוית שליטה מיומנת נעלמת וחושפת אותו באופן פגיע שחודר ללב. בכאבו, וללא מילים, הוא מצליח לגרום לנו להבין את מה שאולי בתחילת הפרק לא הבנו: שירים עצובים הם תמיד זיכרון של מישהו או משהו. אבל לצער, אין פסקול.
משפחת גולדן זוכה למרבית ההתייחסות בטוקבקים בפורומים הדנים בסדרה. מלבד סיפור האימוץ, אין במשפחה זו דבר חריג או סנסציוני ביחס למרבית המשפחות הישראליות. אנחנו תמיד מתרגשים לראות את עצמנו בטלויזיה.
וואו. ממש לא ראיתי את הצילום של שי כשיפוטיות או ניכור, אלא סוג של לחלוק איתנו מה שמתחבא מאחורי הזוגיות הכאילו אידיאלית ביניהם. כל ההתחבאות של שניהם מאחורי מה שאולי תפס בשנות השבעים (המכונית ה"ממולכדת", הטלויזיה בארון) מסבירה למה שי לא היה שם שנתיים. הוא מנסה לחיות חיים נורמליים, והשניים האלה הם כל מה שלא נורמלי, לא משנה באיזו אמת מידה.
ובעיני המשפט של אריה גולדן בנוסח "חכה אחרי שאמות" היה סוג של הבהרה מי ייקח אחריות על רן אחרי המוות. לא בטוחה שהחיים שלו הם בחירה תמוהה, יש מצב שהוא לא מסוגל לטפל בעצמו לבד.
למגיבה הראשונה,
תרשי להיות שיפוטית, אפילו מאוד שיפוטית !
בואי נחשוב יחד כמה אנשים מאומצים יש במדינה הזאת…חשבת ? יופי
בואי נחשוב יחד כמה סיפורים קוראי לב יש במדינה הזאת רווית המלחמות…חשבת ? יופי.
בואי נחשוב יחד מהו המקצוע של שי גולדן….חשבת ? יופי.
אם מישהו אלוף בלברור מילים זה האדון גולדן. אולי אינך יודעת אבל הגולדן הזה בכבודו ובעצמו יצא נגד תופעת הריאליטי בתקופת האח הגדול הראשון, ואיפה הוא עכשיו ? נכון ! כאן בריאליטי עלאק חושפני במיוחד.
שניה אחת לפני סיום, סיפור החיים של בעלי עגום אלפי מונים מהסיפור של גולדן. פשוט בעלי לא מחפש מי שירחם עליו ולא מנסה לקדם את הספר שכתב, גולדן כתב ולא מצליח במיוחד למכור
הזוגיות שלהם לא נתפסה כאידיאלית כבר בפרקים הקודמים.
איני חושבת שהזומים על מה שנתפס כמוזר הם מה שחושפים זאת ויותר מכך, הם אינם נותנים הסבר למדוע לא היה שם שנתיים.
הקושי הרגשי של שי להגיע לשם נוגע ללב כשלעצמו. ובאותה נשימה, איני יכולה שלא לחשוב על חבר טוב שלי, שסועד את אימו ועובר עינוי רגשי בתוך זה. הוא מגיע אליה כמעט כל יום, גם כשאינה מגיבה אליו מפאת מחלתה. והוא אמר לי: אחרי כל מפגש או שיחה איתה אני מרגיש צורך לדפוק את הראש בקיר. אבל אני בחיים לא אסלח לעצמי על כל שיחה או ביקור שלא עשיתי, כשהיא עוד כאן.
כצופה, יש בי חמלה לשי. אבל באותה נשימה, אי אפשר להסתכל על זה רק מן הזווית שלו. כשרואים את האב תשוש ועייף מן החיים, מבינים שעד כמה שקשה לשי, לאבא קשה יותר. לכן, הביקור אחרי שנתיים לא נתפס בעיניי.
תגובה למשתמשת הראשונה –
מצטער, אבל לא רואה את הדברים כמוך, ויש בי את מידת החמלה גם לשי גולדן, וגם למשפחתו.
אי אפשר לשלוט בזה. כשאדם לוקח מצלמה ליד ומפעיל אותה, הוא קובע מה לצלם, מתי, ובמידה מסוימת גם באיזה פילטר להשתמש. יש שיגידו שהוא גם משפיע על האובייקטים שהוא מצלם.
כששי גולדן לוקח את המצלמה ליד, אני רואה המון ציניות במה שהוא מצלם. יש רגעים שזה מגניב וכריזמטי ושובב, כמו שהוא שולח לנו הצופים סמס של שעמום בליל הסדר. ויש רגעים שזה מקומם, כמו שהוא מראה לנו את שער הפלדה של אריה גולדן, מסובב את המצלמה אליו ומחווה לנו הצופים בשאלה- אתם הבנתם את זה ?
אני כבר ראיתי כמה דברים בחיי, ובעיני, אין להתנהגות שלו הסבר. ו-קשה לי זה לא הסבר. איזה סיבה יש לגבר בן 40 לא לקחת את ילדיו פעם בחודש לבקר את סבא שלהם, ביחוד לאור העובדה שזה איבד רק לפני 4 שנים את אשתו. כי קשה לו ?
מישהו פה משלה את עצמו ולו לשניה אחת שלרן גולדן ולאריה גולדן קל ?
סיכום מרתק.
נקודה קטנה שעלתה לי, והתחברה דווקא מפרק אחר לתוך הפרק הזה:
נוכח העיסוק האובססיבי של רן שריג בשואה (אגב, נושא שאסור לנו לעולם להפסיק להתעסק בו) נזכרתי בנפלאות התבונה של דפנה גרין מפרק מס' 15, להלן:
"גם היטלר רצה שיאהבו אותו ויחבקו אותו.
בכל אחד יש היטלר קטן, ובימים האחרונים אייב סין יור היטלר".
והדברים האלה מופנים כלפי בעלה, כן? ערב חג הפסח..
ועל זה נותר לי לשאול שאלה אחת פשוטה, ואני אלווה את האנגלית מדפנה גרין –
וואט דה פאק??
מוזר לי שאף אחד לא העלה בדעתו-
אבא של שי כנראה מתכוון להגיד:
כשאני לא אהיה כאן, רן- שהוא לא מבוגר הגר עצמאית, יהיה תחת אחריותך, ואז תרגיש את הקושי .
מעניין אותי לדעת, האם הקטע במסעדה, צולם לפני או אחרי הקטע של הארוחה בבית גולדן… העורך הרי לוקח 'מפה ומשם',לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי של 'מתי צולם מה'.
מסכים עם הנקודה שלך.
לגבי עריכה- אי אפשר לדעת, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שכל פרק מקבל נושא מסויים, אז די ברור שמחברים טלאים מהמון חומר שצולם. אגב- אין לי מושג מי עורך את הסדרה הזו, אבל הוא עושה עבודה גאונית.
כשצפיתי בפרק הרגשתי ששי גולדן מנסה מאוד להדגיש את המוזרויות בית אביו (האוטו ה"ממולכד", שער הפלדה וכיוצא בזה). אפשר להצניע את הדברים האלה, ואפשר גם להבליט אותם כמו שהוא בחר לעשות. זה קצת עצוב, אבל הסבטקסט של שי גולדן היה ברור לי מאוד. זה לא היה – תראו כמה מוזרים הם חיי אחי ואבי, אלא -
אף על פי ששני האנשים האלה חיים בצורה פסיכית כל כך, אני גם גדלתי בבית הזה, אני כן יצאתי שפוי מכל זה. זה מצולם בהמון ניכור. לא כמו שבן מצלם את משפחתו.
א. הכתיבה שלך היא עונג צרוף.
ב. דורון צברי גאון, התהפוכות שהוא עושה לנו ממש כמו ברכבת הרים מטלטלת.
ג. היה פרק קשה. מערער וגורם להרהר.
ד. הייתי רוצה קרוב משפחה או שכן כמו אריה גולדן. הוא מדהים.
זה נכון, קשה לדמיין את זה.
אבל במצבים כאלה תמיד צריך לנסות ולא לשפוט. וזה לא קל.
מצד אחד קיים הקושי שבחיי רן ואביו, והסימביוזה ביניהם. מצד שני קיים הקושי של שי להכיל את זה.
שניהם, אחרי הכל, קשיים מאוד אנושיים.
זה לא סוד שאני אוהבת את עמיר לב. את המוזיקה, את המילים ואת היכולת לראות סיפור בכל סיטואציה ובכל אדם. לכבוד יום הולדתו ה 50, הנה כמה מהשירים שמתנגנים בפלייליסט שלי וציטוט שהכי אהבתי. ובהזדמנות זו, נסו לתפוס מקום בסדנת … לקרוא את ההמשך »
זה לא קרה כבר כמה שנים טובות ואם לדייק מאז "חדשות מהירח" שצולם עם פורטיס ברי סחרוף לא הצטלם לקליפ ואף המעט בצילומים. ועכשיו, קליפ חדש ל"הלוחש במכוניות" (מילים: חביבה פדיה לחן: ברי סחרוף עיבוד: אורן לוטנברג, בן הנדלר, רונן שפירא, ברי … לקרוא את ההמשך »
טל הפטר, אשכנזי מבית אבא ומרוקאי מבית אמא, הוא פסנתרן מחונן בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים שהתמקד, בעידודו של האב, במוזיקת ג'אז ידע לנגן על פסנתר את כל היצירות הקלאסיות עוד כשהיה ילד. אבל אחרי כל הג'אז הזה החליט הפטר לנסות … לקרוא את ההמשך »
בשנת 2006, השנה האחרונה בחייו, עבד יוסי בנאי ז"ל על אלבום חדש. אלבום לו כתב את כל המילים, אסף ובחר עבורו לחנים. בנאי שהיה מהיוצרים הגדולים במדינתנו הצנועה, לא הפסיק להוציא את השירים ובחודש מאי 2006 החל תהליך שמטרתו הוצאה … לקרוא את ההמשך »
זה לא סוד שאני אוהבת את עמיר לב. את המוזיקה, את המילים ואת היכולת לראות סיפור בכל סיטואציה ובכל אדם. לכבוד יום הולדתו ה 50, הנה כמה מהשירים שמתנגנים בפלייליסט שלי וציטוט שהכי אהבתי. ובהזדמנות זו, נסו לתפוס מקום בסדנת … לקרוא את ההמשך »
זה לא קרה כבר כמה שנים טובות ואם לדייק מאז "חדשות מהירח" שצולם עם פורטיס ברי סחרוף לא הצטלם לקליפ ואף המעט בצילומים. ועכשיו, קליפ חדש ל"הלוחש במכוניות" (מילים: חביבה פדיה לחן: ברי סחרוף עיבוד: אורן לוטנברג, בן הנדלר, רונן שפירא, ברי … לקרוא את ההמשך »
טל הפטר, אשכנזי מבית אבא ומרוקאי מבית אמא, הוא פסנתרן מחונן בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים שהתמקד, בעידודו של האב, במוזיקת ג'אז ידע לנגן על פסנתר את כל היצירות הקלאסיות עוד כשהיה ילד. אבל אחרי כל הג'אז הזה החליט הפטר לנסות … לקרוא את ההמשך »
בשנת 2006, השנה האחרונה בחייו, עבד יוסי בנאי ז"ל על אלבום חדש. אלבום לו כתב את כל המילים, אסף ובחר עבורו לחנים. בנאי שהיה מהיוצרים הגדולים במדינתנו הצנועה, לא הפסיק להוציא את השירים ובחודש מאי 2006 החל תהליך שמטרתו הוצאה … לקרוא את ההמשך »
משפחת גולדן זוכה למרבית ההתייחסות בטוקבקים בפורומים הדנים בסדרה. מלבד סיפור האימוץ, אין במשפחה זו דבר חריג או סנסציוני ביחס למרבית המשפחות הישראליות. אנחנו תמיד מתרגשים לראות את עצמנו בטלויזיה.
וואו. ממש לא ראיתי את הצילום של שי כשיפוטיות או ניכור, אלא סוג של לחלוק איתנו מה שמתחבא מאחורי הזוגיות הכאילו אידיאלית ביניהם. כל ההתחבאות של שניהם מאחורי מה שאולי תפס בשנות השבעים (המכונית ה"ממולכדת", הטלויזיה בארון) מסבירה למה שי לא היה שם שנתיים. הוא מנסה לחיות חיים נורמליים, והשניים האלה הם כל מה שלא נורמלי, לא משנה באיזו אמת מידה.
ובעיני המשפט של אריה גולדן בנוסח "חכה אחרי שאמות" היה סוג של הבהרה מי ייקח אחריות על רן אחרי המוות. לא בטוחה שהחיים שלו הם בחירה תמוהה, יש מצב שהוא לא מסוגל לטפל בעצמו לבד.
למגיבה הראשונה,
תרשי להיות שיפוטית, אפילו מאוד שיפוטית !
בואי נחשוב יחד כמה אנשים מאומצים יש במדינה הזאת…חשבת ? יופי
בואי נחשוב יחד כמה סיפורים קוראי לב יש במדינה הזאת רווית המלחמות…חשבת ? יופי.
בואי נחשוב יחד מהו המקצוע של שי גולדן….חשבת ? יופי.
אם מישהו אלוף בלברור מילים זה האדון גולדן. אולי אינך יודעת אבל הגולדן הזה בכבודו ובעצמו יצא נגד תופעת הריאליטי בתקופת האח הגדול הראשון, ואיפה הוא עכשיו ? נכון ! כאן בריאליטי עלאק חושפני במיוחד.
שניה אחת לפני סיום, סיפור החיים של בעלי עגום אלפי מונים מהסיפור של גולדן. פשוט בעלי לא מחפש מי שירחם עליו ולא מנסה לקדם את הספר שכתב, גולדן כתב ולא מצליח במיוחד למכור
הזוגיות שלהם לא נתפסה כאידיאלית כבר בפרקים הקודמים.
איני חושבת שהזומים על מה שנתפס כמוזר הם מה שחושפים זאת ויותר מכך, הם אינם נותנים הסבר למדוע לא היה שם שנתיים.
הקושי הרגשי של שי להגיע לשם נוגע ללב כשלעצמו. ובאותה נשימה, איני יכולה שלא לחשוב על חבר טוב שלי, שסועד את אימו ועובר עינוי רגשי בתוך זה. הוא מגיע אליה כמעט כל יום, גם כשאינה מגיבה אליו מפאת מחלתה. והוא אמר לי: אחרי כל מפגש או שיחה איתה אני מרגיש צורך לדפוק את הראש בקיר. אבל אני בחיים לא אסלח לעצמי על כל שיחה או ביקור שלא עשיתי, כשהיא עוד כאן.
כצופה, יש בי חמלה לשי. אבל באותה נשימה, אי אפשר להסתכל על זה רק מן הזווית שלו. כשרואים את האב תשוש ועייף מן החיים, מבינים שעד כמה שקשה לשי, לאבא קשה יותר. לכן, הביקור אחרי שנתיים לא נתפס בעיניי.
תגובה למשתמשת הראשונה –
מצטער, אבל לא רואה את הדברים כמוך, ויש בי את מידת החמלה גם לשי גולדן, וגם למשפחתו.
אי אפשר לשלוט בזה. כשאדם לוקח מצלמה ליד ומפעיל אותה, הוא קובע מה לצלם, מתי, ובמידה מסוימת גם באיזה פילטר להשתמש. יש שיגידו שהוא גם משפיע על האובייקטים שהוא מצלם.
כששי גולדן לוקח את המצלמה ליד, אני רואה המון ציניות במה שהוא מצלם. יש רגעים שזה מגניב וכריזמטי ושובב, כמו שהוא שולח לנו הצופים סמס של שעמום בליל הסדר. ויש רגעים שזה מקומם, כמו שהוא מראה לנו את שער הפלדה של אריה גולדן, מסובב את המצלמה אליו ומחווה לנו הצופים בשאלה- אתם הבנתם את זה ?
אני כבר ראיתי כמה דברים בחיי, ובעיני, אין להתנהגות שלו הסבר. ו-קשה לי זה לא הסבר. איזה סיבה יש לגבר בן 40 לא לקחת את ילדיו פעם בחודש לבקר את סבא שלהם, ביחוד לאור העובדה שזה איבד רק לפני 4 שנים את אשתו. כי קשה לו ?
מישהו פה משלה את עצמו ולו לשניה אחת שלרן גולדן ולאריה גולדן קל ?
את כותבת מאוד מוכשרת, הניתוחים שלך מרתקים ואני בכלל לא צופה בסדרה , ראיתי שני פרקים.
כיף שאת קוראת אותי,
תודה רבה וחג שמח ! :)
סיכום מרתק.
נקודה קטנה שעלתה לי, והתחברה דווקא מפרק אחר לתוך הפרק הזה:
נוכח העיסוק האובססיבי של רן שריג בשואה (אגב, נושא שאסור לנו לעולם להפסיק להתעסק בו) נזכרתי בנפלאות התבונה של דפנה גרין מפרק מס' 15, להלן:
"גם היטלר רצה שיאהבו אותו ויחבקו אותו.
בכל אחד יש היטלר קטן, ובימים האחרונים אייב סין יור היטלר".
והדברים האלה מופנים כלפי בעלה, כן? ערב חג הפסח..
ועל זה נותר לי לשאול שאלה אחת פשוטה, ואני אלווה את האנגלית מדפנה גרין –
וואט דה פאק??
מוזר לי שאף אחד לא העלה בדעתו-
אבא של שי כנראה מתכוון להגיד:
כשאני לא אהיה כאן, רן- שהוא לא מבוגר הגר עצמאית, יהיה תחת אחריותך, ואז תרגיש את הקושי .
מעניין אותי לדעת, האם הקטע במסעדה, צולם לפני או אחרי הקטע של הארוחה בבית גולדן… העורך הרי לוקח 'מפה ומשם',לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי של 'מתי צולם מה'.
מסכים עם הנקודה שלך.
לגבי עריכה- אי אפשר לדעת, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שכל פרק מקבל נושא מסויים, אז די ברור שמחברים טלאים מהמון חומר שצולם. אגב- אין לי מושג מי עורך את הסדרה הזו, אבל הוא עושה עבודה גאונית.
כשצפיתי בפרק הרגשתי ששי גולדן מנסה מאוד להדגיש את המוזרויות בית אביו (האוטו ה"ממולכד", שער הפלדה וכיוצא בזה). אפשר להצניע את הדברים האלה, ואפשר גם להבליט אותם כמו שהוא בחר לעשות. זה קצת עצוב, אבל הסבטקסט של שי גולדן היה ברור לי מאוד. זה לא היה – תראו כמה מוזרים הם חיי אחי ואבי, אלא -
אף על פי ששני האנשים האלה חיים בצורה פסיכית כל כך, אני גם גדלתי בבית הזה, אני כן יצאתי שפוי מכל זה. זה מצולם בהמון ניכור. לא כמו שבן מצלם את משפחתו.
א. הכתיבה שלך היא עונג צרוף.
ב. דורון צברי גאון, התהפוכות שהוא עושה לנו ממש כמו ברכבת הרים מטלטלת.
ג. היה פרק קשה. מערער וגורם להרהר.
ד. הייתי רוצה קרוב משפחה או שכן כמו אריה גולדן. הוא מדהים.
לא יכולה לדמיין את זה, שנתיים? שנתיים הוא לא ביקר אצל אבא שלו ואח שלו? מעולם לא נתקלתי בדבר כזה.
זה נכון, קשה לדמיין את זה.
אבל במצבים כאלה תמיד צריך לנסות ולא לשפוט. וזה לא קל.
מצד אחד קיים הקושי שבחיי רן ואביו, והסימביוזה ביניהם. מצד שני קיים הקושי של שי להכיל את זה.
שניהם, אחרי הכל, קשיים מאוד אנושיים.
It's a real pleasure to find soomnee who can think like that