מאת: דורין כהן

צ'ארלס בוקובסקי כתב באחד משיריו : 'הייתי נותן הכל עבור יד של אישה עלי הלילה. הן מרככות את הבנאדם ואז משאירות אותו להקשיב לגשם.' ונדמה, ששורה זו מאפיינת לא מעט מן התרחשויות בהן צפינו השבוע במחוברים. מעין פרפרזה פואטית ל'גברים ממאדים ונשים מנוגה', אם תרצו:

שי גולדן: השבוע צפינו במערכת היחסים של שי ואחיו באופן מעמיק יותר. שניהם שותפים לחוויה הטראומתית של ילדותם אך לא סוחבים את אותה הטראומה, כיון שהרצונות שלהם מלכתחילה היו שונים: האחד רצה להיות מאומץ ולעבור הלאה למקום מפוכח יותר, ואילו האחר,  ננטש פעמיים: פעם אחת על ידי אמו ופעם שנייה ככל הנראה על ידי אחיו, לאחר שזה בחר מרצונו החופשי להיות מאומץ ולא לשכוח לרגע את סימני ההצלחה המודרניים של האדם.

רן מבטא את החתיכה החסרה בפאזל ההישגי של שי, ושי מבטא את החתיכה החסרה במבנה הנפשי של אחיו. ורק כשהם ביחד, קורה משהו בהתרחשות, כזה שמרעיד את ביבר הזכוכית של שניהם ויוצר דיאלוגים טעונים שמשאירים יותר שאלות מאשר תשובות. מעבר לסערות הנפש,  נחשפנו לטפח מיום עבודתו של שי בעיתון 'הארץ' תוך שהוא מציין בפני הצופים עד כמה חשוב לו להיות במקום הראשון, כל הזמן, לא משנה מה הדרישות ועל חשבון מה הן באות, רק שמישהו לא יתפוס לו את המקום. לגולדן יש כישרון לא מבוטל למילים. הוא יודע לספר את חייו מול המצלמה וזה חשוב, כיון שהמילים הן הכלי שדוחף את ההתרחשות מעבר לגבולותיה הבסיסיים. ההתרחשויות שהוא חושף בפני הצופים, החל מלעיסת הקציצות (שהאישה מיכל הכינה) מול מסך המחשב תוך שהוא בורר ומדרג את הבחורות השוות והעירומות (שלא לומר פורנוגרפיות) לוועדת המדרוג (המדור האהוב עליו בעיתון), הביקורת המנצחת על תכוניתו של חיים הכט, הסלידה מפורים  והעברת המסר לילדיו, כי אין טעם במסכות ועדיף לומר לילדים את האמת  – מביאים לנו דמות מרתקת, מהסוג שגורם לניכור ואהבה בו זמנית. אגב, קשה שלא לחשוב על המשמעות שמאחורי דיבורי התשוקה הבלתי נגמרים של גולדן על אסלת השירותים (ובכלל) לבין התחפושות מהן הוא כ"כ מפחד, אחרי הכל הוא רוצה נשים מחופשות לכדי שלמות דקורטיבית. אבל כמו ברוב חיי הבורגנות, זה נגמר בקערת קורנפלקס.

   רן שריג: עוד מחובר שלא גורם לנו להישאר אדישים מול המסך ומגיע גם  מעולם הכתיבה, אבל איזה פער! בעוד אצל גולדן מוטיב ההתמדה והמשמעת העצמית מהווים עיקר בעשייתו, אצל שריג הכתיבה היא כמעט רוחנית ומלאת ערגה לאורך כל התהליך. ובכלל, היכולת של שריג להפוך דרמה לרגעי קומדיה מאירה מחדש את הזוגיות הלא ברורה של השניים (הוא מחפש נוסטלגיה, זימה וחיבה, היא בורחת מחיוכים, ממנו, ובעיקר רוצה מנוחה ). יכולת שבאה לידי ביטוי  באופן מבריק ומרענן, בדרך בה לימד את בנותיו את מאזן הכוחות בבית ושכוחו הביוני של הגבר בעולם המודרני בא לידי ביטוי באמצעות סמרטוט, מגב וחומרי ניקוי.

בנותיו הכובשות של רן (שלדעתי צריכות לקבל סדרת ספין אוף בדחיפות) מקבלות את הרעיון בהומור ומבינות את הבדיחה על חשבון גיבור העל הדמיוני שלהן. אגב, סצנת הריקוד עם בתו כשסיים לכתוב את התסריט לרמזור, הייתה מהרגעים הטלוויזיוניים ששווה לצפות בגללם. רגע מזוקק של פורקן ואושר שמכיל בתוכו כל כך הרבה.

 דודו בוסי: בפרקים הראשונים אנחנו מגלים שדודו בוסי מגיע עם עסקת חבילה אל נשותיו. ענייני האלכוהול נכנסים לקטגורית ה-TAKE IT OR LEAVE IT ונדמה שמערכות היחסים שלו (אם אפשר לקרוא להן כך) נעות על מצבי הצבירה העיקריים שבין רומנטיקה לחמרמורת. בוסי מספר לבת זוגתו נטלי עטיה על אביו, על קבוצת הכדורגל אותה הוא אוהד וגם קצת על אוכל ביתי. שמונה וחצי ימים לאחר מכן היא עוזבת אותו. בוסי מנסה להבין את ה'למה' שבעניין תוך השלכה מקוממת, על ההרס העצמי של זוגתו הנוטשת (ברור, כי כל בחורה שמעיזה לשאוף למונוגמיות מבן זוגה היא חומר פוטנציאלי להרס עצמי), והצופים עדים לדיאלוג שלו עם בתו הנבונה קים, שמרביצה באביה קצת תורה. תהליך החיבור שלי כצופה לבוסי, נכון לעכשיו, אינו יציב;  מצד אחד, מאדם של מילים, הייתי מצפה לתוכן יותר בשרני, מצד שני – בפרק האחרון  הייתה התחושה שבוסי נפתח וקורה משהו מול המצלמה, אם זה ההבעות או האמירות שגרמו לתחושה שהנה, אנחנו מתחילים לראות. יחד עם זאת, קצת אירוני לחשוב שמה שהכי נזכור השבוע בהקשר של בוסי, זה את הפרט השערורייתי של עטיה המתוודה על אהבתה לשערות שבמרק הרגל הקרושה. הפרטים הקטנים שנחרטים.

לואיס אדרי: קשה לשפוט את לואיס ובאותה נשימה, קשה לאהוד אותו לגמרי. הוא רוצה שיבינו אותו כאן ועכשיו. אבל כשאימו יושבת אבודה ברחוב בלילה, הוא מהסה אותה ועוד מוסיף ואומר 'אל תעשי סיפור גדול בכל פעם'.  ויש אמת בדבריו. הלוא ההורים הם מי שאמורים להתוות לילדיהם דרך ולכוונם למימוש פוטנציאלי כלשהו. זה לא קורה במקרה של משפחת אדרי, שם נדמה כי הילדים רק רוצים לברוח ממסלול החיים של ההורים.  וכמו בסיפור הפסיכולוגי הידוע, גם לואיס אדרי  משקף בהתנהגותו  לא פעם, בדיוק את אותם הדברים שמהם הוא סולד באביו: זלזול בנשים (אותן הוא מעטר בשמות גנאי) אגרסיביות (האב מקלל את אשתו, לטענתה, הבן מקלל במקום לבטא רגשות) האב מרגיש קורבן לבניו, שכמו נטשו את הדרך הנכונה והטובה לחיות בה, ואילו לואיס מרגיש כקורבן של אביו, שנטש אותו על פי תפיסתו, כיון שהעז לחשוב אחרת ממנו. קשה להאשים את לואיס בחוסר היכולת שלו להתבטא רגשית כשמתוודעים לסביבה הביתית שלו, אך קשה יותר היא הצפייה בלואיס וחבריו ובאופן שבו הם מאבדים את עצמם כמעין פתרון אינסטינקטיבי ובדוי, בזים לעצמם ולסביבה, בתוך המורכבות של החיים.  אז נכון, יכולת ההתבטאות של לואיס אינה בדיוק הצד החזק שלו ויחד עם זאת,  נדמה שכל כוס'אמק שהוא משחרר בתדירות כמעט בלתי נתפסת אל מול המצלמה מספר לנו בניואנסים שבין לבין, לא מעט.

מסכן ישי גרין. המציאות מתנגשת לו חזיתית בתוכניות. והוא שונא שמקלקלים לו את התוכניות. זהו עסק ביש, שכן המציאות היא מעין מוחמד עלי של החיים. והיא נותנת לישי נוקאאוט מוחץ שמשבש לו את ענייניו. ואם לא די בכך, שולחת לה המציאות שלוחה נשית הנשואה לו כחוק היישר אל תוך הלו"ז שלו, וגורמת לו לייסורי מצפון על כך שהעז לעבוד על תוכנה מהפכנית שיכולה לפרנס אותם לחמישים שנה הבאות, במידה ותצליח, במקום לסחוב את תפאורת הקרטון של חלום ליל הקיץ של אשתו. כמו כן, השבוע נחשפנו לקופסת הזיכרונות של ישי, המכילה את כל סוכריות הטופי של חייו: אקסיות לשעבר בתחתונים, גזירי עיתון המפארים את הישגיו  וכיוב'. אולם נדמה שעם קופסת הזיכרונות החשובה יותר, המשפחתית, קשה לו להתמודד ולפתוח. לכן אולי הדבר היחידי שהיה טעון באמת בכל קופסת הזיכרונות המלבבת של ישי, החוזה שערך בינו לבין אביו, היה קרוע. מעניין, שדווקא תמונת מיטת חיי הרווקות שלו מייצגת יותר מכל זיכרונותיו הוורודים בקופסא, את חייו: נקייה למשעי, מוצעת ומעוצבת. בעולם מורכב יותר, מיטות סתורות מספרות עמוק יותר על עניינים שהשתיקה יפה להם. ודווקא אותה שלמות מהוקצעת של המיטה, הופכת לטקסט בנאלי של נער מתבגר המתפאר במעלליו.ישי לא בא לבקר את ההורים שלו הרבה. המפגש בינו לבין הוריו יכול אולי להסביר גם למה קשה לו: הם לא נוטלים חלק בתפאורה רווית העושר שגרין עמל בכדי לעצב בה את חייו. האב שרוי בדיכאון, האם קורקטית ומסרבת לקבל נתח מעושרו של הבן, אותו עושר שמעצב כלפי חוץ את בטחונו העצמי ומעניק לו את הכוח להיכנס לדמות הברון הנדבן כאשר במקומות החשובים יותר, המהותיים, הוא תלוש וחסר אונים.  אחד הרגעים המנוכרים שנגלו לצופים השבוע, היה כאשר ישי דיבר על הקושי שלו להתמודד עם אביו, בעוד שאשתו מגיבה אליו ספק בציניות ואומרת לו 'תמשיך, תמשיך' תוך שהיא חוזרת להתחפר בין השמיכות.

ויש גם את

• פרק סיום חדש למחוברים – גרסת הבמאי

• עיצוב ופיתוח: felix007.com
• פרסמו אצלנו
• להיכנס
• RSS