רבותיי, היסטריה טלוויזיונית כזו לא נראתה על מסכינו מאז ימי 'מי ירה בג'יי אר'. ובכל זאת, הסידרה 'אבודים' שהגיעה לקיצה לאחר שש שנים ושש עונות, הצליחה להחסיר מליבי פעימה. החשש הראשוני שלי מפני הסוף, היה בעיקר להתאכזב. ככה זה קורה בדרך כלל, כשנקשרים לסידרת טלוויזיה משך שנים. זה כמו לחוות מסע דמיוני ואקסטרימי שגורם לדם שלנו לגעוש מעבר ללו"ז היומיומי שלנו בחיים האמיתיים.
הרבה ציפיות היו, שלא לומר דרישות, מפרק הסיום של אחת הסדרות הכי טובות שנראו על מסכי הטלוויזיה שלנו. החל מברק אובמה, שדחה את נאום מצב האומה שלו מכיון שזה התנגש לו עם מועד השידור של הפרק, ועד לכל הספקולציות והספויילרים שגדשו את מחוזות האינטרנט יותר מספאמים לוהטים שמהבהבים בפלאשים מעיקים על הצג.
חלקנו, הרגישו שהנה הגיע העת לתרחיש הכפר הגלובלי, בו אנשים מכל העולם חוברים יחדיו לרגע המכונן שבו נגלה סוף סוף מה פירושו של האי הקסום ולמה, הו למה לעזאזאל ג'ייקוב הלך איתם קומנדו וגרם להם להיות מועמדים לוהטים של אי שפיות זמנית. בחמש בבוקר החל ההפינינג המפואר. ובשבע, פרק הסיום שחולק לשני חלקים של שעתיים. ואז זה התחיל: אסמסים זועמים, מבולבלים ונוירוטים שעיקרם היה , 'מה לעזאזאל קרה שם?!'
אחרי שהריגוש שכח מעט, הצופים האדוקים התחלקו בעיקר לשני מחנות: המאוכזבים, והמצדיעים. המאוכזבים, החלו לייבב על כך שהם חשים מרומים. עבורם, הסוף היה צריך להעניק להם פרשנות לגיטימית, שלא לומר הגיונית, לכל התרחישים הפנטזיים שהתרחשו לאורך העלילה. הם כועסים, כי הם חושבים שכל הסידרה היתה, בעצם, תרמית. הסצנה הסופית שבה התגלה שכל החבר'ה על האי בעצם מתים, גרמה להם להניח שמשך כל העונות הם היו מתים מלכתחילה. אבל רגע אחד- האם אין זה פשטני למדי? האם ניתן לזלזל באינטלגנציה של הכותבים עד לכדי סירוס כל הרבדים שהתגבשו פרק אחר פרק, לכדי מיקשה שלמה ומרגשת?
ובכן, אתם כבר יכולים להניח שאני בצד של המצדיעים. מבחינתי, זה היה סוף מושלם לסידרה שהיא לא מושלמת (כי ביננו, מושלם זה משעמם) אבל כן, היא אנושית במלוא מובן המילה.
עזבו אתכם ממוטיבים של דמיון מול מציאות. מסוריאליזם טלוויזיוני מעובד היטב. הדמויות, היו לאורך כל העלילה, מפתח הזהב. והן פתחו את הדלתות של אינספור חוויות וסיטואציות שהתרחשו בעקבות האי ובזכותו. כל אלמנט ומוטיב שהוצגו דרך האי, היוו למעשה ראי לתת המודע של הדמויות. יתרון נוסף וחשוב של הסידרה היה טמון בגאונות של הכותבים, שיצרו דמויות עגולות ומרתקות שהמסע האישי שלהן הושלם בסופה של הדרך. כל דמות הגיעה לרזולוציה שלה בסופו של דבר, וזה מה שעשה את האפקט הסופי כל כך יפה.
רבותיי, בואו נשחזר לרגע את סצנת הסיום: האם הסוף הראוי היה להעניק לנו הצופים, את המובן מאליו? האם באמת רצינו לראות את קלייר חוזרת לאהרון או את ג'ק וקייט מתאחדים בשם האהבה? האם הסוף הלא מורכב הזה, באמת היה ראוי לסידרה שהיתה מורכבת מכל כך הרבה ניואנסים וקווי מחשבה מאתגרים?
סצנת הסיום נתנה כבוד לנו, המעריצים. מכיון שהיא לא התיימרה להעניק לנו 'סוף טוב הכל טוב' אלא להוביל אותנו לסוף המסע. להשלמה. כיון שכמו שהם המשיכו הלאה, ללא כל המטענים שגרמו להם להרגיש ריקים ומיוסרים, כך גם אנחנו הצופים, ממשיכים הלאה. אל הסידרה הבאה, או אם תירצו, בחיינו. לאורך שש עונות היינו עסוקים בעיקר, בלא להבין. וחוסר ההבנה הזו הזינה את הסקרנות והעניין שלנו בסידרה. אולם, בפרק הסיום, לרגע אחד צלול, אנחנו פתאום מבינים. וההבנה הזו, שקל להיות אבודים כשלא מרפים, היא זו שהופכת לנקודת הג'י של הסידרה. כי מה שלא הבנו, כבר לא חשוב.
עליי להודות, פחדתי לצפות בפרק הסיום. לא נעים ללוות סידרה משך שש שנים, ואז לגלות שנתנו לך נוק אאוט מוחץ בקו הגמר. חששתי, שקו הסיום יהיה בעצם קו מעגלי שבו העלילה חוזרת על עצמה שוב ושוב. לאורך כל העונה השישית, רובנו, הצופים, הנחנו ששתי העלילות שנפרשו בפנינו הן קווים מקבילים שבסופו של דבר ישלימו האחד את השני. לבסוף, התברר שהקו המקביל למציאות שעל האי, היה בעצם מציאות שהיא 'על-זמנית'. כלומר,כל הדמויות נעו בתוך המוות שלהן, וחיפשו אחת את השנייה בשביל לא להיות נשמות אבודות. קיטשי ככל שזה נשמע, אין אותנטי מזה ביחס לסידרה. וכמו שהעשן השחור השתלט על דמותו של ג'ון לוק בעונה השישית, הרי שגם דמויותיהם משך כל הציר המקביל, העל זמני הזה, היו לבוש מטאפורי לנשמות האבודות שלהם.במילים אחרות, אם על האי הדמויות היו עסוקות בלחפש, הרי שבמציאות האחרת הם חתרו, בלא ידיעתם, למקום של להרפות.
האם יש איזון יותר ראוי מזה?
מודה ומתוודה, איני מצליחה להבין את המתלוננים למינהם. ומי שטוען שהסוף היה גרוע, לפחות שיהיה מסוגל להגיד למה הוא ציפה.פערי מידע? אז מה. התשובות החשובות ביותר שהכותבים רצו להעניק לנו, היו אלו שרלוונטיות לדמויות. בכל יצירה, במרוצת הדורות, אף פעם לא נתנו לנו את כל הפתרונות. זה משעמם. וזה לא מאתגר בעליל. אני דווקא חושבת שעצם העובדה שלא העניקו לנו בסיומה של הסידרה את כל התשובות לשאלות (ובואו נשים לרגע בצד את ההיסטוריה הפרשנית והמפוארת של הסידרה בכלי התקשורת) זה יתרון עבורנו, כי הסידרה הזו תמיד היתה סידרה שגרמה לנו לחשוב. מכאן, שהיה לנו את החופש הבלתי מוגבל לתת את הפרשנויות שלנו.
וממש כמו אישה שחושפת טפח ומסתירה טפחיים, כך גם הסידרה הזו , העניקה לנו את הגירוי לצד המיסתורין. זה מרגיש כמו פרידה. זה קרה לי עם הסופרנוס (שאגב, גם הסוף שלה עמד מול כיתת היורים של המבקרים אך במרוצת הזמן נחשב לפנינה טלוויונית), ועכשיו זה קורה לי גם עם אבודים. בתוך אוקיינוס הטראש האולטימטיבי שהטלוויזיה מציעה חדשות לבקרים,למצוא פנינות כמו עמוק באדמה, אבודים ודומיהם, זה עונג.
המציאות מספקת מספיק סיבות לדאוג. כך שאם כבר מצאנו סוג של אסקפיזם אולטמטיבי, רצוי שיהיה כזה שיעשה עבורנו את העבודה. אבודים, לעניות דעתי, הצליחה ובגדול.
כל הכבוד דורין. כתבה מצויינת, שנונה, קולחת ומעניינת. כרגיל. בנוסף, גם כתבה חיובית, ואת זה קצת קשה למצוא במרחבי האינטרנט.
באופן אישי אני חושב שהסוף של הסדרה היה הדבר הכי קרוב למושלם שייתכן. לא כי הפרק היה מושלם, אלא פשוט כי לדעתי הוא לא היה יכול להיות טוב יותר (מלבד כמה רגעי קיטש מיותרים לטעמי). אנשים יכולים להתלונן כמה שהם רוצים על העובדה שלא סיפרו לנו מהי באמת מפלצת העשן, ולמה יש את כל התגליפים המצרית עתיקה ועל עוד עשרים אלף תעלומות לא פתורות, אבל בסופו של דבר – אם היו עונים לנו, היינו מרוצים יותר? השאלות האלה באמת חשובות? אף אחד לא שאל למה יש קרינה אלקטרומגנטית באמצע האי (לא שידוע לי לפחות). זה נראה סביר והגיוני. למה לשאלה הזאת לא צריכים לענות? התשובה לכל השאלות האלו היא שככה זה. כי זה תרם לסיפור. כי זה מסתורין. התשובות היו יכולות רק לאכזב אותנו.
ולכל האנשים שכתבו על זה שהתסריטאים איכזו אותם (או במקרים קיצוניים – שהתסריטאים בגדו בצופים), אני באמת מנסה להבין: הם חייבים לכם משהו? זה הסדרה שלהם, לא שלכם. אם ראיתם אותה עד כאן, כנראה שהם עשו את העבודה שלהם כמו שצריך. עצם העובדה שהסדרה נגמרה כמו שהם רצו ולא כמו שאתם רציתם היא הגיונית ומובנת לחלוטין. ואם יש לכם בעיה עם זה – זאת בעיה שהיא לגמרי שלכם. you need to let go.
היי אורי,
גם אני חושבת שאין יחס ישר בין התשובות שלא ניתנו במלואן, לחווית הצפייה המרגשת בפרק האחרון.
יש המון נעלמים שהתשובה שלהם, בעיניי, היא פשוט-ככה.
הרי גם אם נקביל את זה לחיי היום יום שלנו, לא לכל דבר יש לנו תשובות ובכל זאת, אנחנו נעים בתוך מצבים של חוסר ודאות, במקרה הטוב-קדימה. וכמו שבסידרה אין לנו תשובה נחרצת לגבי האור המיסתורי במערה, למשל, בכל זאת התקדמנו איתה קדימה עד לסופה. גם בחיים עצמם הרבה פעמים רב הניסתר על הגלוי. מעריצים רבים נקשרו לסידרה הזו במהלך שש השנים האחרונות אולי דווקא בגלל ששאילת שאלות היא הרבה יותר מעניינת לפעמים, מן התשובות עצמן.
באמת באמת יופי של סיכום, ברמה עולמית – לא סתם הוא תורגם ומוערך.
יש המון ניתוחים ופרשנויות. לא אומר ששלך "הכי טוב", כי מי אני שאדרג – אבל בפירוש הוא זה שהכי קלע לתחושותיי.
ואל מול התלונות על הנוצריות של הסידרה: אני תמיד חשתי שהיא בודהיסטית – והסיום כ"כ הצדיק זאת: כולנו צריכים ללמוד לשחרר ולהשתחרר (אניצ'ה, למי שמבין), מההשתוקקויות (cravings) והדחיות (aversions) שלנו, מאירועי העבר והחשש מהעתיד – ופשוט to let go.
זה בעיניי, במיוחד אחרי הסוף – ה-מוטו של הסידרה, למרות שיש לה כ"כ הרבה. והעובדה שעושים זאת גם ברמת המטא, כלפינו הצופים – פשוט מדהימה בתיחכומה.
אז אם טעמינו כה דומים, במה את ממליצה לצפות עכשיו? לא חייב להיות משהו שמשודר עכשיו – גם סדרות עבר יתאימו :-)
היי אפקטוס,
ראשית כל, תודה מקרב לב.
אני חושבת שאחד הדברים המיוחדים בסידרה היה השימוש באלמנטים מהמון דתות ותרבויות שונות (אגב, גם ג'ורג' לוקאס עשה זאת במלחמת הכוכבים). המוטיבים המזרחיים היו דומיננטים בסידרה כבר מהעונות הראשונות. סמל הדהארמה, למשל, ה'בגואה',שמדבר על שמונת כיווני העולם. אגב, בפגישה של ריצ'רד עם ג'ון לוק (כשהיה ילד),המבחן שהוא מעביר אותו ע"י זיהוי חפצים שהיו שייכים לג'ון לוק המבוגר, מזכיר מאוד את הטקס שבו נבחר הדלאי לאמה גם בימינו אנו. האמונה היא, שנשמת הדלאי לאמה שנפטר מחלחלת לגופו של ילד צעיר, וכך למעשה מזהים את היורש שלו…
בקשר להמלצות- 'נשות הטייסים'. לא, לא באמת… :)
אני ממליצה לך ללכת קומנדו על הסופרנוס (משחק כריזמטי אדיר של ג'יימס גנדולפיני בתוך עלילה סוחפת ומרתקת), ועמוק באדמה- סידרה שאין לי די מילים לתאר עד כמה היא מצוינת.
אם לא ראית עד כה את הסדרות הללו, צפוי לך פיור-פאן.
בקשר לסדרות נוספות לצפייה, חשבתי על משהו *בסגנון* לוסט – אני תמיד אעדיף משהו עם *אלמנטים* מד"ביים (לא בהכרח מד"ב טהור) על דרמה טהורה… את זה החיים במקום הזה מספקים לנו מספיק ;-)
ולגבי הסופרנוס ועמוק באדמה: מהפרקים שכן יצא לי לצפות פה ושם – אכן שתיהן תענוג צרוף. אז אשתי כבר נתנה לי הוראה להורידן…
מלבד זאת – גם מאד מן היתה לדעתי טובה בצורה יוצאת דופן, למרות שנשרנו בסוף עונה 1 – ראית? שווה לחזור?
ושאלה אחרונה: מהתגיות פה בצד אני מזהה עיסוק (אובססיבי?) באח הגדול. מה נהיה? לא סותר?
היי אפקטוס:)
אמנם הסופרנוס ועמוק באדמה אינן בדיוניות, אבל בדומה לניאונסים המבריקים שהיו באבודים, גם הסדרות האלה יודעות לסחוף ולרתק את הצופה (אותי, בכל אופן). לגבי מאד מן,התחלתי לראות ואיפשהו לקראת סוף העונה השנייה, הפסקתי.אני חושבת שזו סידרה מאוד איכותית, אבל הקצב שלה מאוד איטי ואני אישית לא הרגשתי נסחפת ומצפה להמשך העלילה. יכול להיות שמתישהו אחזור לצפות בה.
אבל בהחלט רצוי להקשיב לאישתך ולצפות בסדרות שהמלצתי!
אגב,
לגבי שאלתך- הבלוג הזה עוסק בענייני תרבות, כך שמופיעים בו נושאים מגוונים שחלק יתחברו אליהם יותר, וחלק פחות. האח הגדול הוא חלק מן הצריכה התרבותית בארץ,לכן הגיוני שבבלוג העוסק בענייני תרבות , תינתן לו תשומת הלב. אבל יש פה נושאים אחרים, מוזיקה למשל, כך שהמגוון מאפשר לבחור למה להתייחס.
תודה על הלינק, בהחלט אבדוק את הסידרה הזו. אבודים הותירה נעליים מאוד גדולות להיכנס אליהן, עם סיומה, כך שיהיה נחמד למצוא סידרה מעניינת, במקום.
יש אי בהירות מסויימת ולמעשה שני סופים אפשריים:
1. מה שהתרחש על האי היה אמיתי. בן היה מס' 2 של הארלי. כל אחד מהנוכחים בכנייסיה מת בזמן שונה. חלקם מת באי. חלקם נחלץ מהאי, חזר ומת, וחלקם שרד פעמיים (קייט) וחזר לעולם האמיתי.
2. הכל התרחש בתודעה. סצינת הסיום היא בזמן התרסקות טיסה 815. המטוס של לפידוס הוא חזיון.
ההסבר הראשון הרבה יותר מעניין ומשאיר פתח להרבה תיאוריות, וחומר למחשבה. ההסבר השני, הרבה פחות, והאמת, מאכזב.
עם הופעת הכותרות, רואים את שברי המטוס הראשון וכאן אי הבהירות.
אין שום אי בהירות..
כריסטיאן מסביר לג'ק בצורה הכי ברורה שיש שכל מה שקרה להם אכן קרה להם.
שברי המטוס בסוף הם פשוט הומאג' לעונה הראשונה של הסדרה, וABC בעצם הצהירו שהסיבה היחידה שם נראו על המסך היא כדי למלא זמן לפרומואים.. תמיד ע לרקע הכתוביות היו רצים פרומואים לפרק הבא, והיות ולצערנו אין יותר הפרק הבא אז..
מה שכן זה מצחיק שהמעריצים עדיין מנתחים כל ניואנס קטן.
עבר כמעט שבוע ומתחילים להבין שזה נגמר. תמיד אחרי סוף עונה היה קליפהאנגר מטורף לעונה הבאה והרשת הייתה מתמלאת תאוריות וקונספירציות על מה הולך להיות.
זה פשוט חסר בטרוף !
:) אני זוכרת עדיין את סוף עונה חמש, כשג'ולייט הולמת בפצצה..
אחד הסיומים הכי מותחים לעונה בסדרת טלוויזיה.
אבל כמו שמישהו אמר –
it only ends once .. everything before that is just progress
והגענו לסוף..
הי דורין. אני כנראה מהסוג השלישי של המעריצתים, שגם התרגש וגם התאכזב בו זמנית. התרגשתי מהאיחוד בין הדמויות וההתעוררויות ואהבתי את הטוויסטים על האי, אבל התאכזבתי מהפתרון של המציאות המקבילה והרגשתי שהוא אל מתייחס מספקי לסדרה כמכלול ובוחר בדת על חשבון המדע בסדרה שידעה תמיד להשאיר את כל הרבדים פתוחים בו זמנית. אני כבר התחלתי לראות מההתחלה וזה כל כך כיף דווקא אחרי הסוף…
היי כרמל,
נכון, קיים גם צד שלישי של אכזבה לצד התרגשות. זה מאוד הגיוני, אם חושבים על זה. הלוא הסידרה עצמה היתה כל כך אינטנסיבית עבורנו , המעריצים, כך שהרגשות המעורבים מהווים אף הם, צד דומיננטי בחוויה.
אני דווקא חוויתי את פרק הסיום מעבר לאספקטים של הדת, אלא יותר מן המקום הרעיוני של 'להרפות'. משך כל העונות הדמויות נעו במעגלים של ריק, ולאורך כל הסידרה ראינו איך האינסטינקטים ההישרדותיים של הדמויות מובילים אותם לאי אלו סיטואציות שגם הם, כמונו, לא הבינו את ה'למה ' שבהן. הסוף הזה היה בשבילי מין אנחת רווחה , לא ממקום של 'סוף טוב הכל טוב' צפוי, אלא יותר ממקום של לנשום עמוק אחרי רכבת הרים מסחררת . כי באופן מסוים, זה מה שהסידרה הזו היתה.
אגב, גם אני התחלתי לצפות מההתחלה … זר לא יבין :)
אני מציע לכל אלו שמאוכזבים, וחושבים שרימו אותם, וליוצרים לא היה שום קו מנחה אלא זרקו ממבו ג'מבו באוויר כל העונות לחשוב שנית, ולקרוא את הסבר העלילה שלי שמתחיל באורח לא שגרתי דווקא מהתאונה(the incident) של ג'ולייט, מסביר למה היא אמרה שזה הצליח ואיך התרמית הארוכה (the long con) מתקשרת לכל העניין: http://tinyurl.com/lostExplained
אני מציע לכל אלו שמאוכזבים, וחושבים שרימו אותם, וליוצרים לא היה שום קו מנחה אלא זרקו ממבו ג'מבו באוויר כל העונות לחשוב שנית, ולקרוא את הסבר העלילה שלי שמתחיל באורח לא שגרתי דווקא מהתאונה(the incident) של ג'ולייט, מסביר למה היא אמרה שזה הצליח ואיך התרמית הארוכה (the long con) מתקשרת לכל העניין: http://tinyurl.com/lostExplained
Absolutely beautiful interpretation.
Reminds me of the Finale itself; nostalgic, mature, and full of yearning.
Thank you, and Kudos to Decameron from the lostpedia forums for translating and posting this.
Thank you for taking the time to comment on my recap.
I'm thrilled to see that my words reached eyes across the sea, and
that the final moments of LOST can bring together fans from around the
world. Even if the show did not succeed in fulfilling everyone's
demands by its end, it certainly created a global village of dedicated
viewers.
הבעייה היחידה בסיום הזה היא שהוא מבוסס על קטעים מהאמונה הנוצרית, מה שנקרא Purgatory (אין לי תרגום טוב לעברית) ו-Afterlive. מי שמכיר קצת את האמונה הזו – יבין מייד ויבין היטב. מי שלא – ייתכן שיקלוט את הרעיון הבסיסי אבל תהיה חסרה לו התשתית, ובהחלט ייתכן שגם לא יבין ("מה זה האנשים האלה שהתאספו באיזה מקום ולאן הם הולכים") ויחמיץ את כל הפואנטה. לא בכדי קראו לאבא של ג'ק "קריסטיאן שפרד" (רועה נוצרי). קצת חבל, משום שהסידרה היא כלל-עולמית, מה שלא מפחית מההצדעה.
כמובן שאתה צודק ביחס למאפיינים הנוצריים שהיו קיימים בסידרה. אבל לא רק, מכיון שהסידרה שפעה במאפיינים ומוטיבים פילוסופיים, רוחניים וכיוב'.
ואכן -
PURGATORY, או כור-המצרף כפי שקוראים לו בעברית, הוא רעיון נוצרי. אבל ייאמר לזכות יוצרי הסדרה שבסצינה האחרונה בכנסיה, בפגישה בין ג'ק לכריסטיאן ניתן לראות על החלון מאחוריהם מוזאיקה שמורכבת מסמלי כל הדתות, כולל סימנים הינדיים, מוסלמים ומגן דוד כמובן. בחוויה האישית שלי כצופה, הרגשתי שהטקסט מדבר הרבה מעבר לאמונה דתית או פילוסופית שונה.
המשפט האלמותי של ג'ק -
live together die alone אף הוא מחלחל בסצינה האחרונה.הרעיון הזה, שהם חיו את החלק הכי משמעותי בחייהם יחד, ולכן צריכים אחד את השני כדי להמשיך הלאה הוא, בעיניי, מעבר לדת או אמונה.
סיכום מצוין, אני חושבת שכמו הדמויות בסדרה, גם הצופים היו צריכים לעבור איזשהו תהליך של השלמה עם הסיום של הסדרה, וכמו רבים אחרים גם אני בהתחלה הייתי מבולבלת וכועסת, ואז הבנתי, ועכשיו אני מחפשת דרך "to let go" מאבודים
סיכום מצויין וסדרה גאונית – איך לא?!
מכל הסיכומים ברשת – זה אחד הטובים שביניהם!
קולקבוד!
אם לא יצא לך לשמוע – מומלצת להאזנה ספיישל אבודים – שעתיים של מוזיקה (וגם כמה הגיגים מעניינים) ששודרה ברדיו הר הצופים בשבת האחרונה.
יש שם קטעים שבעלי ואני לא זכרנו אפילו!
תודה נטלי:)
בהחלט אשתמש בלינק שצירפת. המוזיקה של מייקל ג'יאקינו לאורך כל העונות היתה עוצרת נשימה. אחד הדברים המרשימים בעיניי היה היכולת שלו לבטא דרך הצלילים את המנעד האישיותי הרחב של כל דמות ודמות,וליצור עבור כל אחת מהן את המוזיקה שלה.
בעיניי, המוזיקה של אבודים היא דמות נוספת בעלילה.
נפרדתי מאבודים בפעם השניה עכשיו. ומה שהיה יפה בכל העניין הוא שהפעם השניה הייתה כואבת יותר.
כשראיתי את פרקי הסיום, עשיתי הפסקה בין החצי הראשון לשני. והתאפקתי. חלק גדול בי לא רצה ללחוץ פליי בשלט, לא רצה להשלים עם העובדה שזו הפעם האחרונה שאני מבלה עם הדמויות האלה. זה קצת כמו שעומדת מולך העוגה שאתה הכי אוהב, ונשארה רק פרוסה אחת ממנה. אתה יודע שהטעם יהיה הכי טעים בעולם, ושתהיה חייב לאכול אותה מתישהו. ואז היא תיגמר..
אבודים גרמה לי להרגיש כמו ילד. אני לא יכול לספור כמה פעמים בהיתי במסך במבט משתומם, וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה עכשיו.
כמה פעמים התרגשתי, הופתעתי, צחקתי ובכיתי.
עצוב לי עבור אנשים שמרגישים שמישהו חייב להם משהו עדיין. שעסוקים בשאלות קטנוניות שנשארו ללא מענה. יוצרי אבודים העניקו לנו אוצר אמיתי בפינאלה שלהם. את היכולת לשחרר. לשחרר שאלות לא פתורות. לשחרר את הדמויות, ולשחרר את הסדרה.
אני חושב שבסופו של יום אחרי דובי קוטב, מפלצת עשן מסתורית, מחשב שמזינים לתוכו מספרים כדי להציל את העולם ואי שהוא מכונת זמן, שתי תמונות ישארו איתי תמיד.
אדם פוקח את עיניו בשדה במבוק ולידו מטוס בוער, ושש שנים אח"כ אותו אדם עוצם את עיניו באותו שדה, ומטוס ממריא מעליו.
ואם מישהו מפספס את העוצמה שבזה, זה פשוט עצוב.
ואוו! אני איתך דורין, כל מילה בסלע!
כשקראתי את הכתבה, חשבתי על הסופרנוס, אבל ההשוואה הזו כמובן לא חמקה מעינך, אז אני מצטרפת למחנה שלך, כי הסדרה הזו הייתה מסע, מסע מטורף והזוי, וכשצפיתי בפרק הסיום הלב נחמץ לא בגלל שזו הייתה החמצה אלא פשוט בגלל שזה נגמר, ואיכשהו הרגשתי שפרק הסיום היה בדיוק מה שהוא היה צריך להיות כדי שאנחנו נמשיך לחשוב אז מה בדיוק היה שם…
אחלה כתבה דורין!
בתיה, אני מקנא בך במלוא מובן המילה. אם הייתי יכול למחוק את היצירה הזו שקוראים לה אבודים מראשי ולצפות בה שוב מהתחלה הייתי עושה זאת בלי למצמץ.
כתבה מעולה, דורין. תגובה מעמיקה עם כמה תובנות משלי תגיע מאוחר יותר.
זה לא סוד שאני אוהבת את עמיר לב. את המוזיקה, את המילים ואת היכולת לראות סיפור בכל סיטואציה ובכל אדם. לכבוד יום הולדתו ה 50, הנה כמה מהשירים שמתנגנים בפלייליסט שלי וציטוט שהכי אהבתי. ובהזדמנות זו, נסו לתפוס מקום בסדנת … לקרוא את ההמשך »
זה לא קרה כבר כמה שנים טובות ואם לדייק מאז "חדשות מהירח" שצולם עם פורטיס ברי סחרוף לא הצטלם לקליפ ואף המעט בצילומים. ועכשיו, קליפ חדש ל"הלוחש במכוניות" (מילים: חביבה פדיה לחן: ברי סחרוף עיבוד: אורן לוטנברג, בן הנדלר, רונן שפירא, ברי … לקרוא את ההמשך »
טל הפטר, אשכנזי מבית אבא ומרוקאי מבית אמא, הוא פסנתרן מחונן בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים שהתמקד, בעידודו של האב, במוזיקת ג'אז ידע לנגן על פסנתר את כל היצירות הקלאסיות עוד כשהיה ילד. אבל אחרי כל הג'אז הזה החליט הפטר לנסות … לקרוא את ההמשך »
בשנת 2006, השנה האחרונה בחייו, עבד יוסי בנאי ז"ל על אלבום חדש. אלבום לו כתב את כל המילים, אסף ובחר עבורו לחנים. בנאי שהיה מהיוצרים הגדולים במדינתנו הצנועה, לא הפסיק להוציא את השירים ובחודש מאי 2006 החל תהליך שמטרתו הוצאה … לקרוא את ההמשך »
זה לא סוד שאני אוהבת את עמיר לב. את המוזיקה, את המילים ואת היכולת לראות סיפור בכל סיטואציה ובכל אדם. לכבוד יום הולדתו ה 50, הנה כמה מהשירים שמתנגנים בפלייליסט שלי וציטוט שהכי אהבתי. ובהזדמנות זו, נסו לתפוס מקום בסדנת … לקרוא את ההמשך »
זה לא קרה כבר כמה שנים טובות ואם לדייק מאז "חדשות מהירח" שצולם עם פורטיס ברי סחרוף לא הצטלם לקליפ ואף המעט בצילומים. ועכשיו, קליפ חדש ל"הלוחש במכוניות" (מילים: חביבה פדיה לחן: ברי סחרוף עיבוד: אורן לוטנברג, בן הנדלר, רונן שפירא, ברי … לקרוא את ההמשך »
טל הפטר, אשכנזי מבית אבא ומרוקאי מבית אמא, הוא פסנתרן מחונן בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים שהתמקד, בעידודו של האב, במוזיקת ג'אז ידע לנגן על פסנתר את כל היצירות הקלאסיות עוד כשהיה ילד. אבל אחרי כל הג'אז הזה החליט הפטר לנסות … לקרוא את ההמשך »
בשנת 2006, השנה האחרונה בחייו, עבד יוסי בנאי ז"ל על אלבום חדש. אלבום לו כתב את כל המילים, אסף ובחר עבורו לחנים. בנאי שהיה מהיוצרים הגדולים במדינתנו הצנועה, לא הפסיק להוציא את השירים ובחודש מאי 2006 החל תהליך שמטרתו הוצאה … לקרוא את ההמשך »
This is crysatl clear. Thanks for taking the time!
כל הכבוד דורין. כתבה מצויינת, שנונה, קולחת ומעניינת. כרגיל. בנוסף, גם כתבה חיובית, ואת זה קצת קשה למצוא במרחבי האינטרנט.
באופן אישי אני חושב שהסוף של הסדרה היה הדבר הכי קרוב למושלם שייתכן. לא כי הפרק היה מושלם, אלא פשוט כי לדעתי הוא לא היה יכול להיות טוב יותר (מלבד כמה רגעי קיטש מיותרים לטעמי). אנשים יכולים להתלונן כמה שהם רוצים על העובדה שלא סיפרו לנו מהי באמת מפלצת העשן, ולמה יש את כל התגליפים המצרית עתיקה ועל עוד עשרים אלף תעלומות לא פתורות, אבל בסופו של דבר – אם היו עונים לנו, היינו מרוצים יותר? השאלות האלה באמת חשובות? אף אחד לא שאל למה יש קרינה אלקטרומגנטית באמצע האי (לא שידוע לי לפחות). זה נראה סביר והגיוני. למה לשאלה הזאת לא צריכים לענות? התשובה לכל השאלות האלו היא שככה זה. כי זה תרם לסיפור. כי זה מסתורין. התשובות היו יכולות רק לאכזב אותנו.
ולכל האנשים שכתבו על זה שהתסריטאים איכזו אותם (או במקרים קיצוניים – שהתסריטאים בגדו בצופים), אני באמת מנסה להבין: הם חייבים לכם משהו? זה הסדרה שלהם, לא שלכם. אם ראיתם אותה עד כאן, כנראה שהם עשו את העבודה שלהם כמו שצריך. עצם העובדה שהסדרה נגמרה כמו שהם רצו ולא כמו שאתם רציתם היא הגיונית ומובנת לחלוטין. ואם יש לכם בעיה עם זה – זאת בעיה שהיא לגמרי שלכם. you need to let go.
היי אורי,
גם אני חושבת שאין יחס ישר בין התשובות שלא ניתנו במלואן, לחווית הצפייה המרגשת בפרק האחרון.
יש המון נעלמים שהתשובה שלהם, בעיניי, היא פשוט-ככה.
הרי גם אם נקביל את זה לחיי היום יום שלנו, לא לכל דבר יש לנו תשובות ובכל זאת, אנחנו נעים בתוך מצבים של חוסר ודאות, במקרה הטוב-קדימה. וכמו שבסידרה אין לנו תשובה נחרצת לגבי האור המיסתורי במערה, למשל, בכל זאת התקדמנו איתה קדימה עד לסופה. גם בחיים עצמם הרבה פעמים רב הניסתר על הגלוי. מעריצים רבים נקשרו לסידרה הזו במהלך שש השנים האחרונות אולי דווקא בגלל ששאילת שאלות היא הרבה יותר מעניינת לפעמים, מן התשובות עצמן.
תודה :)
באמת באמת יופי של סיכום, ברמה עולמית – לא סתם הוא תורגם ומוערך.
יש המון ניתוחים ופרשנויות. לא אומר ששלך "הכי טוב", כי מי אני שאדרג – אבל בפירוש הוא זה שהכי קלע לתחושותיי.
ואל מול התלונות על הנוצריות של הסידרה: אני תמיד חשתי שהיא בודהיסטית – והסיום כ"כ הצדיק זאת: כולנו צריכים ללמוד לשחרר ולהשתחרר (אניצ'ה, למי שמבין), מההשתוקקויות (cravings) והדחיות (aversions) שלנו, מאירועי העבר והחשש מהעתיד – ופשוט to let go.
זה בעיניי, במיוחד אחרי הסוף – ה-מוטו של הסידרה, למרות שיש לה כ"כ הרבה. והעובדה שעושים זאת גם ברמת המטא, כלפינו הצופים – פשוט מדהימה בתיחכומה.
אז אם טעמינו כה דומים, במה את ממליצה לצפות עכשיו? לא חייב להיות משהו שמשודר עכשיו – גם סדרות עבר יתאימו :-)
היי אפקטוס,
ראשית כל, תודה מקרב לב.
אני חושבת שאחד הדברים המיוחדים בסידרה היה השימוש באלמנטים מהמון דתות ותרבויות שונות (אגב, גם ג'ורג' לוקאס עשה זאת במלחמת הכוכבים). המוטיבים המזרחיים היו דומיננטים בסידרה כבר מהעונות הראשונות. סמל הדהארמה, למשל, ה'בגואה',שמדבר על שמונת כיווני העולם. אגב, בפגישה של ריצ'רד עם ג'ון לוק (כשהיה ילד),המבחן שהוא מעביר אותו ע"י זיהוי חפצים שהיו שייכים לג'ון לוק המבוגר, מזכיר מאוד את הטקס שבו נבחר הדלאי לאמה גם בימינו אנו. האמונה היא, שנשמת הדלאי לאמה שנפטר מחלחלת לגופו של ילד צעיר, וכך למעשה מזהים את היורש שלו…
בקשר להמלצות- 'נשות הטייסים'. לא, לא באמת… :)
אני ממליצה לך ללכת קומנדו על הסופרנוס (משחק כריזמטי אדיר של ג'יימס גנדולפיני בתוך עלילה סוחפת ומרתקת), ועמוק באדמה- סידרה שאין לי די מילים לתאר עד כמה היא מצוינת.
אם לא ראית עד כה את הסדרות הללו, צפוי לך פיור-פאן.
שוב תודה,
דורין.
הי דורין, תודה על תשובתך – שוב חדה וקולעת!
בקשר לסדרות נוספות לצפייה, חשבתי על משהו *בסגנון* לוסט – אני תמיד אעדיף משהו עם *אלמנטים* מד"ביים (לא בהכרח מד"ב טהור) על דרמה טהורה… את זה החיים במקום הזה מספקים לנו מספיק ;-)
אז מצאתי כאן בדיוק את מה שחיפשתי:
http://www.guardian.co.uk/tv-and-radio/tvandradioblog/2010/may/25/after-lost-what-now
הגארדיאן הוא די מקבילו הבריטי של הארץ, לטוב ולרע, אז הביקורות שלו, כמו גם הדיונים שהיו בו לגבי לוסט, הם ברמה גבוהה יחסית.
ולגבי הסופרנוס ועמוק באדמה: מהפרקים שכן יצא לי לצפות פה ושם – אכן שתיהן תענוג צרוף. אז אשתי כבר נתנה לי הוראה להורידן…
מלבד זאת – גם מאד מן היתה לדעתי טובה בצורה יוצאת דופן, למרות שנשרנו בסוף עונה 1 – ראית? שווה לחזור?
ושאלה אחרונה: מהתגיות פה בצד אני מזהה עיסוק (אובססיבי?) באח הגדול. מה נהיה? לא סותר?
היי אפקטוס:)
אמנם הסופרנוס ועמוק באדמה אינן בדיוניות, אבל בדומה לניאונסים המבריקים שהיו באבודים, גם הסדרות האלה יודעות לסחוף ולרתק את הצופה (אותי, בכל אופן). לגבי מאד מן,התחלתי לראות ואיפשהו לקראת סוף העונה השנייה, הפסקתי.אני חושבת שזו סידרה מאוד איכותית, אבל הקצב שלה מאוד איטי ואני אישית לא הרגשתי נסחפת ומצפה להמשך העלילה. יכול להיות שמתישהו אחזור לצפות בה.
אבל בהחלט רצוי להקשיב לאישתך ולצפות בסדרות שהמלצתי!
אגב,
לגבי שאלתך- הבלוג הזה עוסק בענייני תרבות, כך שמופיעים בו נושאים מגוונים שחלק יתחברו אליהם יותר, וחלק פחות. האח הגדול הוא חלק מן הצריכה התרבותית בארץ,לכן הגיוני שבבלוג העוסק בענייני תרבות , תינתן לו תשומת הלב. אבל יש פה נושאים אחרים, מוזיקה למשל, כך שהמגוון מאפשר לבחור למה להתייחס.
תודה על הלינק, בהחלט אבדוק את הסידרה הזו. אבודים הותירה נעליים מאוד גדולות להיכנס אליהן, עם סיומה, כך שיהיה נחמד למצוא סידרה מעניינת, במקום.
אבודים מול אבודים? http://bit.ly/cMV62J
יש אי בהירות מסויימת ולמעשה שני סופים אפשריים:
1. מה שהתרחש על האי היה אמיתי. בן היה מס' 2 של הארלי. כל אחד מהנוכחים בכנייסיה מת בזמן שונה. חלקם מת באי. חלקם נחלץ מהאי, חזר ומת, וחלקם שרד פעמיים (קייט) וחזר לעולם האמיתי.
2. הכל התרחש בתודעה. סצינת הסיום היא בזמן התרסקות טיסה 815. המטוס של לפידוס הוא חזיון.
ההסבר הראשון הרבה יותר מעניין ומשאיר פתח להרבה תיאוריות, וחומר למחשבה. ההסבר השני, הרבה פחות, והאמת, מאכזב.
עם הופעת הכותרות, רואים את שברי המטוס הראשון וכאן אי הבהירות.
אין שום אי בהירות..
כריסטיאן מסביר לג'ק בצורה הכי ברורה שיש שכל מה שקרה להם אכן קרה להם.
שברי המטוס בסוף הם פשוט הומאג' לעונה הראשונה של הסדרה, וABC בעצם הצהירו שהסיבה היחידה שם נראו על המסך היא כדי למלא זמן לפרומואים.. תמיד ע לרקע הכתוביות היו רצים פרומואים לפרק הבא, והיות ולצערנו אין יותר הפרק הבא אז..
מה שכן זה מצחיק שהמעריצים עדיין מנתחים כל ניואנס קטן.
עבר כמעט שבוע ומתחילים להבין שזה נגמר. תמיד אחרי סוף עונה היה קליפהאנגר מטורף לעונה הבאה והרשת הייתה מתמלאת תאוריות וקונספירציות על מה הולך להיות.
זה פשוט חסר בטרוף !
יופי של סיקור !
:) אני זוכרת עדיין את סוף עונה חמש, כשג'ולייט הולמת בפצצה..
אחד הסיומים הכי מותחים לעונה בסדרת טלוויזיה.
אבל כמו שמישהו אמר –
it only ends once .. everything before that is just progress
והגענו לסוף..
הי דורין. אני כנראה מהסוג השלישי של המעריצתים, שגם התרגש וגם התאכזב בו זמנית. התרגשתי מהאיחוד בין הדמויות וההתעוררויות ואהבתי את הטוויסטים על האי, אבל התאכזבתי מהפתרון של המציאות המקבילה והרגשתי שהוא אל מתייחס מספקי לסדרה כמכלול ובוחר בדת על חשבון המדע בסדרה שידעה תמיד להשאיר את כל הרבדים פתוחים בו זמנית. אני כבר התחלתי לראות מההתחלה וזה כל כך כיף דווקא אחרי הסוף…
היי כרמל,
נכון, קיים גם צד שלישי של אכזבה לצד התרגשות. זה מאוד הגיוני, אם חושבים על זה. הלוא הסידרה עצמה היתה כל כך אינטנסיבית עבורנו , המעריצים, כך שהרגשות המעורבים מהווים אף הם, צד דומיננטי בחוויה.
אני דווקא חוויתי את פרק הסיום מעבר לאספקטים של הדת, אלא יותר מן המקום הרעיוני של 'להרפות'. משך כל העונות הדמויות נעו במעגלים של ריק, ולאורך כל הסידרה ראינו איך האינסטינקטים ההישרדותיים של הדמויות מובילים אותם לאי אלו סיטואציות שגם הם, כמונו, לא הבינו את ה'למה ' שבהן. הסוף הזה היה בשבילי מין אנחת רווחה , לא ממקום של 'סוף טוב הכל טוב' צפוי, אלא יותר ממקום של לנשום עמוק אחרי רכבת הרים מסחררת . כי באופן מסוים, זה מה שהסידרה הזו היתה.
אגב, גם אני התחלתי לצפות מההתחלה … זר לא יבין :)
אני מציע לכל אלו שמאוכזבים, וחושבים שרימו אותם, וליוצרים לא היה שום קו מנחה אלא זרקו ממבו ג'מבו באוויר כל העונות לחשוב שנית, ולקרוא את הסבר העלילה שלי שמתחיל באורח לא שגרתי דווקא מהתאונה(the incident) של ג'ולייט, מסביר למה היא אמרה שזה הצליח ואיך התרמית הארוכה (the long con) מתקשרת לכל העניין:
http://tinyurl.com/lostExplained
מי שרוצה באנגלית כאן:
http://www.ozba.wordpress.com/lostexplained
אני מציע לכל אלו שמאוכזבים, וחושבים שרימו אותם, וליוצרים לא היה שום קו מנחה אלא זרקו ממבו ג'מבו באוויר כל העונות לחשוב שנית, ולקרוא את הסבר העלילה שלי שמתחיל באורח לא שגרתי דווקא מהתאונה(the incident) של ג'ולייט, מסביר למה היא אמרה שזה הצליח ואיך התרמית הארוכה (the long con) מתקשרת לכל העניין:
http://tinyurl.com/lostExplained
מי שרוצה באנגלית כאן:
http://www.ozba.wordpress.com/lostexplained
Absolutely beautiful interpretation.
Reminds me of the Finale itself; nostalgic, mature, and full of yearning.
Thank you, and Kudos to Decameron from the lostpedia forums for translating and posting this.
Now we all have to let go.
Thank you for taking the time to comment on my recap.
I'm thrilled to see that my words reached eyes across the sea, and
that the final moments of LOST can bring together fans from around the
world. Even if the show did not succeed in fulfilling everyone's
demands by its end, it certainly created a global village of dedicated
viewers.
Thank you.
הבעייה היחידה בסיום הזה היא שהוא מבוסס על קטעים מהאמונה הנוצרית, מה שנקרא Purgatory (אין לי תרגום טוב לעברית) ו-Afterlive. מי שמכיר קצת את האמונה הזו – יבין מייד ויבין היטב. מי שלא – ייתכן שיקלוט את הרעיון הבסיסי אבל תהיה חסרה לו התשתית, ובהחלט ייתכן שגם לא יבין ("מה זה האנשים האלה שהתאספו באיזה מקום ולאן הם הולכים") ויחמיץ את כל הפואנטה. לא בכדי קראו לאבא של ג'ק "קריסטיאן שפרד" (רועה נוצרי). קצת חבל, משום שהסידרה היא כלל-עולמית, מה שלא מפחית מההצדעה.
כמובן שאתה צודק ביחס למאפיינים הנוצריים שהיו קיימים בסידרה. אבל לא רק, מכיון שהסידרה שפעה במאפיינים ומוטיבים פילוסופיים, רוחניים וכיוב'.
ואכן -
PURGATORY, או כור-המצרף כפי שקוראים לו בעברית, הוא רעיון נוצרי. אבל ייאמר לזכות יוצרי הסדרה שבסצינה האחרונה בכנסיה, בפגישה בין ג'ק לכריסטיאן ניתן לראות על החלון מאחוריהם מוזאיקה שמורכבת מסמלי כל הדתות, כולל סימנים הינדיים, מוסלמים ומגן דוד כמובן. בחוויה האישית שלי כצופה, הרגשתי שהטקסט מדבר הרבה מעבר לאמונה דתית או פילוסופית שונה.
המשפט האלמותי של ג'ק -
live together die alone אף הוא מחלחל בסצינה האחרונה.הרעיון הזה, שהם חיו את החלק הכי משמעותי בחייהם יחד, ולכן צריכים אחד את השני כדי להמשיך הלאה הוא, בעיניי, מעבר לדת או אמונה.
מזכרת לכל אוהבי / מכורי LOST
תמונת קולאז' עשוייה מ – DVD לפי 6 עונות הסדרה
http://www.CDTick.com
מסכימה עם כל מילה. סדרה גאונית ומרתקת עם סוף גאוני, שמשאיר אותך תוהה "מהו אמיתי?" ו"מהי מציאות"?
סיכום מצוין, אני חושבת שכמו הדמויות בסדרה, גם הצופים היו צריכים לעבור איזשהו תהליך של השלמה עם הסיום של הסדרה, וכמו רבים אחרים גם אני בהתחלה הייתי מבולבלת וכועסת, ואז הבנתי, ועכשיו אני מחפשת דרך "to let go" מאבודים
סיכום מצויין וסדרה גאונית – איך לא?!
מכל הסיכומים ברשת – זה אחד הטובים שביניהם!
קולקבוד!
אם לא יצא לך לשמוע – מומלצת להאזנה ספיישל אבודים – שעתיים של מוזיקה (וגם כמה הגיגים מעניינים) ששודרה ברדיו הר הצופים בשבת האחרונה.
יש שם קטעים שבעלי ואני לא זכרנו אפילו!
:) קישור ישיר לתכנית ולא צריך לעשות עוד כלום!
http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http://pod.icast.co.il/ccc126b3-f22b-4576-84ca-1a02b8cbf3f8.icast.mp3&IndexID=366338&name=iCast
תודה נטלי:)
בהחלט אשתמש בלינק שצירפת. המוזיקה של מייקל ג'יאקינו לאורך כל העונות היתה עוצרת נשימה. אחד הדברים המרשימים בעיניי היה היכולת שלו לבטא דרך הצלילים את המנעד האישיותי הרחב של כל דמות ודמות,וליצור עבור כל אחת מהן את המוזיקה שלה.
בעיניי, המוזיקה של אבודים היא דמות נוספת בעלילה.
סיכום מעולה לסדרה שהכניסה לנו לסלון את הדמויות הכי הזויות, מיוחדות ומרתקות שאני מכיר. חבל שאנשים ברשת פספסו את הגאונות שבסיום הזה.
אני חושבת שמי שהתאכזב בפרק הסיום, תקע לעצמו קצת גול עצמי. רמת הציפיות מהסידרה הזו היתה כל כך גבוהה, כך שכל סיום באשר הוא היה מאכזב אותם.
נפרדתי מאבודים בפעם השניה עכשיו. ומה שהיה יפה בכל העניין הוא שהפעם השניה הייתה כואבת יותר.
כשראיתי את פרקי הסיום, עשיתי הפסקה בין החצי הראשון לשני. והתאפקתי. חלק גדול בי לא רצה ללחוץ פליי בשלט, לא רצה להשלים עם העובדה שזו הפעם האחרונה שאני מבלה עם הדמויות האלה. זה קצת כמו שעומדת מולך העוגה שאתה הכי אוהב, ונשארה רק פרוסה אחת ממנה. אתה יודע שהטעם יהיה הכי טעים בעולם, ושתהיה חייב לאכול אותה מתישהו. ואז היא תיגמר..
אבודים גרמה לי להרגיש כמו ילד. אני לא יכול לספור כמה פעמים בהיתי במסך במבט משתומם, וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה עכשיו.
כמה פעמים התרגשתי, הופתעתי, צחקתי ובכיתי.
עצוב לי עבור אנשים שמרגישים שמישהו חייב להם משהו עדיין. שעסוקים בשאלות קטנוניות שנשארו ללא מענה. יוצרי אבודים העניקו לנו אוצר אמיתי בפינאלה שלהם. את היכולת לשחרר. לשחרר שאלות לא פתורות. לשחרר את הדמויות, ולשחרר את הסדרה.
אני חושב שבסופו של יום אחרי דובי קוטב, מפלצת עשן מסתורית, מחשב שמזינים לתוכו מספרים כדי להציל את העולם ואי שהוא מכונת זמן, שתי תמונות ישארו איתי תמיד.
אדם פוקח את עיניו בשדה במבוק ולידו מטוס בוער, ושש שנים אח"כ אותו אדם עוצם את עיניו באותו שדה, ומטוס ממריא מעליו.
ואם מישהו מפספס את העוצמה שבזה, זה פשוט עצוב.
וואלה? עד כדי כך? טוב, טוב. אנשים פה אומרים לי שאסור לשאול שאלה כזאת ;- אוקייי. דורין, הכיני את הציוד הדרוש :-
והמשתמש האנונימי זו אני :-
בתיה, כן. זה עד כדי כך טוב:)
והציוד מוכן ומחכה שתלחצי עליו PLAY.
התכונני לחתיכת רומן איכותי!
ואוו! אני איתך דורין, כל מילה בסלע!
כשקראתי את הכתבה, חשבתי על הסופרנוס, אבל ההשוואה הזו כמובן לא חמקה מעינך, אז אני מצטרפת למחנה שלך, כי הסדרה הזו הייתה מסע, מסע מטורף והזוי, וכשצפיתי בפרק הסיום הלב נחמץ לא בגלל שזו הייתה החמצה אלא פשוט בגלל שזה נגמר, ואיכשהו הרגשתי שפרק הסיום היה בדיוק מה שהוא היה צריך להיות כדי שאנחנו נמשיך לחשוב אז מה בדיוק היה שם…
אחלה כתבה דורין!
הכי כיף במחנה שלנו ;)
לדעתי האישית, אבודים זו סידרה שהאפקט שלה היה כל כך חזק, כך שבמרוצת הזמן היא תיחשב לקלאסיקה טלוויזיונית אמיתית.
תודה.
אפשר להשאיל? אשמח מאוד גם :) מחפשת בנרות מישהו שיש לו הכל מההתחלה…
טוב, הגיע הזמן שאני אצפה בזה… עשית לי חשק (מה שאובמה לא הצליח לעשות!)
הגיע הזמן באמת:)
תעברי אם את בסביבה,אשאיל לך את כל העונות.
בתיה, אני מקנא בך במלוא מובן המילה. אם הייתי יכול למחוק את היצירה הזו שקוראים לה אבודים מראשי ולצפות בה שוב מהתחלה הייתי עושה זאת בלי למצמץ.
כתבה מעולה, דורין. תגובה מעמיקה עם כמה תובנות משלי תגיע מאוחר יותר.