גל של אמנים בטעם של חו"ל שוטף את שערי הנתב"ג שלנו ואנחנו צרכני התרבות למינהם, נערכים לקראת התרוקנות הכיס והעלאת המורל. אז נכון, נורא יפה מצידם שהם עושים לנו ג'סטה ובאים לארצנו הקטנטונת. אבל אנחנו, למודי נסיון העבר, יודעים שגם ההופעות הללו מחולקות באופן לא שרירותי ,לסוגים שונים ומשתנים של קטגוריות. אז לפני שנחליט איך בדיוק נבצע את שוד הבנק הקרוב, דורין כהן מציגה את מורה הנבוכים לרוכש המתלבט:
הרטרו פאסיבים: לוקחים קצת מודרן טוקינג, פול יאנג,סמנת'ה פוקס ושאר פליטי אייטיז שאם רואים את הקליפים שלהם בשעה מאוד מאוחרת בלילה, נוצר מן אפקט תפוז מכני בו אנו עלולים למצוא את עצמנו מנפחים את השיער עם ספריי קשיח ויוצאים לרחובות עם חותלות. ראו הוזהרתם!
אלו שבאו כדי להישאר- החל מריי צ'ארלס שהופיע בארץ הקודש לפני כמה עשורים, מייקל 'גקסון ומדונה (שהיו כאן שניהם בשנת 1993) ועד לרוג'ר ווטרס ופליטי האייטיז על הצד האיכותי שבו (דפש מוד), אלו שייכים לזן המיוחד של ההופעות, ויגרמו לנו להעצים את החוויה פי כמה וכמה. רק הרעיון שבלהיות מולם כשהם פורסים הרפרטואר שלהם גורם לנו להבין שאהבות כאלה הן לנצח.
החלטוריסיטים: אלו שצועקים אל המיקרופון הלווו יזראעל….!!! ואומרים שהם נורא נהנים כאן וחייבים לאכול הומוס (חומוס) ופלאפל, אבל איך שהשיר האחרון נגמר כבר מחכה להם ההליקופטר שיטיס אותם בחזרה אל המקום ממנו באו, תוך שהם מנפנפים בערימת שטרות הכסף על פניהם ועושים למזרח התיכון- אוקיי יאללה, מממ…ביי!
האקטיביסטים: הקהל שרוצה להנות מהופעה טובה, נאלץ במקרים מסוימים להיות כפוף לאידיאולוגיות ולעמדות של האמן המבצע- רוג'ר ווטרס העביר בזמנו את מיקום ההופעה ללטרון והכניס את מישנתו על הסיכסוך היהודי-פלסטינאי דרך קטעי הוידאו הערוכים ששימשו לו רקע לשיריו, וחלק מן התשלום על הכרטיסים להופעה של לאונרד כהן קידם אף הוא את משנתו האידיאולוגית. גם אם יש/אין בדרישות האידיאולוגיות שלהם אפקט חיובי כזה או אחר,אף אחד לא אוהב שכופים עליו התנהלות פוליטית או עמדות כאלו ואחרות כתנאי שרירותי. נכון, אפשרי לוותר על כל הרעיון ולא לרכוש כרטיסים. אבל ברוב המקרים, הכמיהה האישית שלנו לראות את היוצר האהוב עלינו על במה, גוברת על הריאליות שבכל זה.
אלו עם יחסינו לאן: הם לא מוכנים להתחייב ואנחנו, איזו ברירה יש לנו חוץ מלפתוח עוד קבוצה בפייסבוק על התעמולה הוירטואלית 'למען הגעתו של-…?' הם מבטלים, מתרצים, לא מגיעים, כמעט מגיעים, וכך נמשכת סאגת הפלירטוט הזו עד לבסוף לאחר שגייסת 20 אלף חברים חדשים בפייסבוק, יוצאת ידיעה על כך שההופעה נדחתה למועד בלתי ידוע עד שנדמה לך ששמעת אותם אומרים לך, 'זה לא אתם, זה אני'.
עקיצה בשישים שניות: ליידי גאגא, mgmt שבאו לגיחה קצרצרה, פיית' נו מור ושאר ירקות. סטוץ אמנותי קצרצר שבדרך כלל נטול אותה ערגה קסומה וציפייה דרוכה של שנים להזדמנות החד פעמית שנפלה בחלקנו.
אלו שמצריכים מצד חלקנו לפתוח במסע שיכנועים עצמי על כך שבעצם טוב שלא הלכנו להופעה שלהם (אפילו שאנחנו מעריצים אותם מגיל 4): מה לעשות, הבנק לא משמש על תקן פיית המשאלות שלנו ובמדינה שבה המילה אובר דראפט היא לא פאטה מורגנה, צריך לדעת לכוון נכון, ולפגוע בול. אז האם באמת עדיף לראות את ההופעה בבית, בגירסת הדי וי די שלה? אני בספק. אבל לפחות נוכל לזכות להיי-לייט בגירסת הבמאי. ציטוטים נבחרים: "איזה מזל שלא הלכתי לדפש מוד, שמעתי שהיה על הפנים עם כל השירים החדשים שלהם".
אפקט הפתיינות, או אני תרבותי: אני מכירה מישהי שלא אוהבת בכלל את רוד סטיוארט ואלטון ג'ון אבל זה נראה לה נורא מגניב משום מה להיות חלק פעיל בהיסטוריה התרבותית שלו, בתור קהל. כשמפמפמים לנו את האקסטרה וגאנזה המוזיקלי שהולך להתחולל בארץ, אנו עלולים בקלות ללכת שבי אחר הפרסומים המבטיחים ושחדווה מהבנק תתפוצץ.
לצד ההתרגשות הגואה נוכח האמנים המגיעים, ישנה סוגיה חשובה שעד כה אינה ברורה: הסאונד. נוצר מצב שבו אלו שלא רוכשים כרטיסים לקידמת הבמה /וי איי פי , לא זוכים לחוות את אותה החוויה שמשווקים לנו כפעם בחיים. במידה ורכשנו כרטיסים שהעלות שלהם היא סטנדרטית, חובת מפיקי האירוע לספק לנו,לכל הפחות, סאונד מעולה. משהו שיצדיק את ההתרגשות שלנו מהחוויה מעבר לכך שרשום לנו על הכרטיס את שמו של האמן. ציטוט נבחר: "הייתי בלאונרד כהן, דווקא הסאונד היה סבבה אם ישבת קרוב לבמה"
ולא, אני לא מצפה להוזלת מחירים כשמביאים לכאן את התותחים הכבדים לעשות פה היסטוריות במינונים שונים. ברור לי שיש היצע של כרטיסים במחירים מגוונים שמאפשרים לנו להיות רחוק או קרוב לאמן שאנו אוהבים. אבל יש פער אדיר בין מה שמקבלים אלו שרוכשים את הכרטיסים הזולים לבין אלו שרוכשים את הכרטיסים הנחשקים לקידמת הבמה. במצב שבו הקהל נמצא באותו מקום אבל לא נהנה באותו האופן, ברור לי שיכולים לשפר את התנאים של הסאונד, כיון שלא יכול להיות שרמת הסאונד שנשמעה בחלק מן ההופעות המדוברות (דפש מוד, למשל), זה ה-טופ.
כך או כך, ההופעות הבינלאומיות הללו הן ללא כל ספק אפ-ליפטר מהסוג המשובח. בסופו של דבר רובם יגיעו הנה. נכון, חלק מהם יגיעו על ערש דווי ולצד המיקרופון שלהם יגררו את הקטטר, אבל היי, הם לפחות כאן.
דורין
כתבה מעולה. את צודקת ב100% . שמרתי את הכרטיס להופעות שהייתי בהן בתור נער. דילן עלה פעם 17 שקל בשנת 83. והשנה כמעת לקחתי משכנתא בשביל לראות את מדונה .
כמו שנאמר בשיר the times they are a-changin
נראה כמה הוא יעלה לנו השנה.
כתבה מצויינת. בתור אחד שראה את מטאליקה בפעם הראשונה שהיו כאן (נראה לי שהייתי בן 16 או משהו כזה) ההבדל במחירי הכרטיסים הוא מטורף..
אז כן, אפילו שהטעם המוזיקלי שלי השתנה, ואפילו שהמוזיקה שלהם נהייתה די מחורבנת אני אלך לראות אותם שוב.
רק שאין לי שום כוונה שבעולם להוציא מעל לאלף שקל עבור כרטיס קרוב לבמה. עם כל הכבוד למטאליקה, ולכל שאר האמנים שמגיעים, במחיר של הכרטיס הזה אני מאכיל את המשפחה שלי שבוע.
שילמדו מאיאן אנדרסון.. מגיע בקביעות כל שנתיים כמעט, נותן מעצמו 200 אחוז בכל הופעה, וכרטיס שורה ראשונה בקיסריה עולה 399.
דווקא על ההופעה של מטאליקה הוכרז חרם עקב העלות הגבוהה של הכרטיסים.החרם הזה, לפי מה שהבנתי, הניב הצלחה והמחירים ירדו. אבל זה נכון, המחירים גבוהים למדי ולא תמיד יש 'תמורה בעד האגרה'.ג'טרו טול הם בהחלט דוגמא טובה להופעה משובחת במחירים קצת יותר שפויים, לקידמת הבמה.
עוד כתבה כתובה היטב דורין, אבל אני חייב לציין שלא ממש הבעת את דעתך על כל ההופעות הנ"ל.
לי חבל שחלק מהאומנים האלה מתעקשים להופיע דווקא באיצטדיוני כדורגל (או שדות חומוס) במקום בקיסריה ודומיה (הסיבה ברורה, ובכל זאת), אם כי באמת עדיף ככה מאשר שלא יבואו. נראה לי שיש לנו עד הרבה מה ללמוד בארץ על הפקות גדולות כאלה, בכל אופן.
דרך אגב, עם כל ההערכה לאלטון ג'ון (שמאז שעבר ניתוח בגרון השירה שלו היא ככה ככה לטעמי) ובוב דילן (שאף פעם לא היה ממש מסוגל לשיר לטעמי), צ'יק קוריאה מקבל אצלי את מדליית ההופעה השווה של השנה של אומן מזדקן.
דווקא תהיה הופעה בקיסריה:) ג'טרו טול אמורים להגיע באוגוסט להופיע שם. בגדול, הדגש בכתבה היה על היבטים מסוימים של ההופעות הללו ופחות על טעמי האישי.דווקא ההיצע הבינלאומי שבא עלינו לטובה מציע מגוון רחב לכל אוהבי המוזיקה, ואם אתה שואל אותי- אני מעדיפה את ג'טרו טול על מטאליקה מבלי למצמץ בכלל:))
גם אני מעדיך את גט'רו טאל, ובהרבה, אם כי לראות חלילן מטורף בן שישים זה כבר פחות מרשים מאשר בגיל שלושים. השאלה היא, למה ג'טרו טאל מופיעים בקיסריה? אני לא בטוח שזה בגלל שהם לא היו מעדיפים להופיע באיצטדיון רמת-גן. ייכול להיות כי, לצערנו, המוסיקה שלהם מוכרת פחות מאשר מטאל בימינו.
דורין היקרה,
כתבה מעולה סוף סוף משהו כותב לפנים ישר ולעניין !!!
ממש אהבתי את הנושא. זאת דילמה מטורפת ואולי אם הם היו כ"כ
אוהבים את ישראל היו לוקחים כמה ג'ובות פחות שאנחנו נוכל גם ללכת בהנאה ולא לאבד את הראש והכיס.
אבל בכל מקרה אני מאמין שאנחנו מדינה תרבותית ואכן ככל שיהיו יותר אפשרויות ככה אפשר יהיה לבחור יותר. ולהנות יותר.
תמשיכי לכתוב מחכה לכתבה הבאה שלך.
טל הפטר, אשכנזי מבית אבא ומרוקאי מבית אמא, הוא פסנתרן מחונן בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים שהתמקד, בעידודו של האב, במוזיקת ג'אז ידע לנגן על פסנתר את כל היצירות הקלאסיות עוד כשהיה ילד. אבל אחרי כל הג'אז הזה החליט הפטר לנסות … לקרוא את ההמשך »
בשנת 2006, השנה האחרונה בחייו, עבד יוסי בנאי ז"ל על אלבום חדש. אלבום לו כתב את כל המילים, אסף ובחר עבורו לחנים. בנאי שהיה מהיוצרים הגדולים במדינתנו הצנועה, לא הפסיק להוציא את השירים ובחודש מאי 2006 החל תהליך שמטרתו הוצאה … לקרוא את ההמשך »
לאונרד כהן מוציא אלבום חדש. זו סיבה מספיק טובה להתרגשות. לאונרד כהן מוציא אלבום מבריק בגיל 77 זו הוכחה לכך שמוזיקה יכולה להפנט. נכון, לא כל מוזיקה. ולא כל טקסט. אבל אם עושים אותה בצורה מבריקה, היא יכולה לסחרר. כן, … לקרוא את ההמשך »
אחרי בשורת האיחוד המרגשת של מינימל קומפקט (שחוזרת לחמש הופעות!) והידיעה שאפשר לראות אותם בבארבי ולא רק במקום נוצץ מדי, נקי מדי, מסודר מדי - חמישה שירים שהם חייבים לשיר בהופעות (וגם אם לא, עדיין יהיו לנו האלבומים הישנים בסלון): … לקרוא את ההמשך »
טל הפטר, אשכנזי מבית אבא ומרוקאי מבית אמא, הוא פסנתרן מחונן בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים שהתמקד, בעידודו של האב, במוזיקת ג'אז ידע לנגן על פסנתר את כל היצירות הקלאסיות עוד כשהיה ילד. אבל אחרי כל הג'אז הזה החליט הפטר לנסות … לקרוא את ההמשך »
בשנת 2006, השנה האחרונה בחייו, עבד יוסי בנאי ז"ל על אלבום חדש. אלבום לו כתב את כל המילים, אסף ובחר עבורו לחנים. בנאי שהיה מהיוצרים הגדולים במדינתנו הצנועה, לא הפסיק להוציא את השירים ובחודש מאי 2006 החל תהליך שמטרתו הוצאה … לקרוא את ההמשך »
לאונרד כהן מוציא אלבום חדש. זו סיבה מספיק טובה להתרגשות. לאונרד כהן מוציא אלבום מבריק בגיל 77 זו הוכחה לכך שמוזיקה יכולה להפנט. נכון, לא כל מוזיקה. ולא כל טקסט. אבל אם עושים אותה בצורה מבריקה, היא יכולה לסחרר. כן, … לקרוא את ההמשך »
אחרי בשורת האיחוד המרגשת של מינימל קומפקט (שחוזרת לחמש הופעות!) והידיעה שאפשר לראות אותם בבארבי ולא רק במקום נוצץ מדי, נקי מדי, מסודר מדי - חמישה שירים שהם חייבים לשיר בהופעות (וגם אם לא, עדיין יהיו לנו האלבומים הישנים בסלון): … לקרוא את ההמשך »
אהבתי מאד את הסקירה שהבאת כאן.
כשכל כך הרבה אמנים ולהקות עומדים להגיע בחודשים הקרובים, אפשר להתעניין באיזה הופעות את רואה את עצמך בקהל ? :)
תודה:)
סימנתי לעצמי את ג'טרו טול (סוף סוף מחירים קצת יותר שפויים ולקידמת הבמה), פיקסיז, פרודיג'י וכמובן בוב דילן (בתקווה שכן יגיע והעניין לא יישאר בגדר שמועה…)
דורין
כתבה מעולה. את צודקת ב100% . שמרתי את הכרטיס להופעות שהייתי בהן בתור נער. דילן עלה פעם 17 שקל בשנת 83. והשנה כמעת לקחתי משכנתא בשביל לראות את מדונה .
כמו שנאמר בשיר the times they are a-changin
נראה כמה הוא יעלה לנו השנה.
17 שקלים כרטיס לדילן? וואו! כמעט לא נתפס במונחים של היום.
אני בקושי מפנימה את השתלשלות העניינים שייקרה את כל העסק המוזיקלי הזה לאורך השנים…
כתבה מצויינת. בתור אחד שראה את מטאליקה בפעם הראשונה שהיו כאן (נראה לי שהייתי בן 16 או משהו כזה) ההבדל במחירי הכרטיסים הוא מטורף..
אז כן, אפילו שהטעם המוזיקלי שלי השתנה, ואפילו שהמוזיקה שלהם נהייתה די מחורבנת אני אלך לראות אותם שוב.
רק שאין לי שום כוונה שבעולם להוציא מעל לאלף שקל עבור כרטיס קרוב לבמה. עם כל הכבוד למטאליקה, ולכל שאר האמנים שמגיעים, במחיר של הכרטיס הזה אני מאכיל את המשפחה שלי שבוע.
שילמדו מאיאן אנדרסון.. מגיע בקביעות כל שנתיים כמעט, נותן מעצמו 200 אחוז בכל הופעה, וכרטיס שורה ראשונה בקיסריה עולה 399.
דווקא על ההופעה של מטאליקה הוכרז חרם עקב העלות הגבוהה של הכרטיסים.החרם הזה, לפי מה שהבנתי, הניב הצלחה והמחירים ירדו. אבל זה נכון, המחירים גבוהים למדי ולא תמיד יש 'תמורה בעד האגרה'.ג'טרו טול הם בהחלט דוגמא טובה להופעה משובחת במחירים קצת יותר שפויים, לקידמת הבמה.
עוד כתבה כתובה היטב דורין, אבל אני חייב לציין שלא ממש הבעת את דעתך על כל ההופעות הנ"ל.
לי חבל שחלק מהאומנים האלה מתעקשים להופיע דווקא באיצטדיוני כדורגל (או שדות חומוס) במקום בקיסריה ודומיה (הסיבה ברורה, ובכל זאת), אם כי באמת עדיף ככה מאשר שלא יבואו. נראה לי שיש לנו עד הרבה מה ללמוד בארץ על הפקות גדולות כאלה, בכל אופן.
דרך אגב, עם כל ההערכה לאלטון ג'ון (שמאז שעבר ניתוח בגרון השירה שלו היא ככה ככה לטעמי) ובוב דילן (שאף פעם לא היה ממש מסוגל לשיר לטעמי), צ'יק קוריאה מקבל אצלי את מדליית ההופעה השווה של השנה של אומן מזדקן.
דווקא תהיה הופעה בקיסריה:) ג'טרו טול אמורים להגיע באוגוסט להופיע שם. בגדול, הדגש בכתבה היה על היבטים מסוימים של ההופעות הללו ופחות על טעמי האישי.דווקא ההיצע הבינלאומי שבא עלינו לטובה מציע מגוון רחב לכל אוהבי המוזיקה, ואם אתה שואל אותי- אני מעדיפה את ג'טרו טול על מטאליקה מבלי למצמץ בכלל:))
גם אני מעדיך את גט'רו טאל, ובהרבה, אם כי לראות חלילן מטורף בן שישים זה כבר פחות מרשים מאשר בגיל שלושים. השאלה היא, למה ג'טרו טאל מופיעים בקיסריה? אני לא בטוח שזה בגלל שהם לא היו מעדיפים להופיע באיצטדיון רמת-גן. ייכול להיות כי, לצערנו, המוסיקה שלהם מוכרת פחות מאשר מטאל בימינו.
דורין היקרה,
כתבה מעולה סוף סוף משהו כותב לפנים ישר ולעניין !!!
ממש אהבתי את הנושא. זאת דילמה מטורפת ואולי אם הם היו כ"כ
אוהבים את ישראל היו לוקחים כמה ג'ובות פחות שאנחנו נוכל גם ללכת בהנאה ולא לאבד את הראש והכיס.
אבל בכל מקרה אני מאמין שאנחנו מדינה תרבותית ואכן ככל שיהיו יותר אפשרויות ככה אפשר יהיה לבחור יותר. ולהנות יותר.
תמשיכי לכתוב מחכה לכתבה הבאה שלך.
תודה רבה:)