מאת: דורין כהן

על פי הפירסומים האחרונים, בוב דילן עשוי להגיע לארץ במאי, להופעה בפארק הירקון. גם אם העניין לא אושר באופן ודאי, כבר החלו להופיע הדיעות המגוונות בנוגע לכך. במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות מזהירים אותנו המעריצים,  מפני אכזבה; בוב דילן לא עשוי לספק לנו את הסחורה מסיבות רבות. יחד עם זאת, המעריצים של הדילן לא יכולים להרשות לעצמם לפספס את ההופעה הזו, גם, מסיבות רבות. ואני שואלת, אם כך, איך אפשר לייצר ציפיות סביב מופע שמראש מתריעים בפנינו שהוא הולך להיות, במילים עדינות, חור בכיס וחור בראש?

 סיפור האהבה שלי עם בוב דילן החל הרבה לפני הנשיקה הראשונה שלי. בפעם הראשונה ששמתי את דיסק האוסף (אחד מיני רבים שהוציא) במערכת, הייתי עמוסה באדרנלין נעורים והמחשבות נעו בזיגזג על צירו של גיל ההתבגרות. בראש שלי, תמיד הרצתי אחורה בזמן. על הקירות שלי היו הביטלס וכל מיני שארית להקות סוויט-בופ (לא דרים בכפיפה אחת אך מעידים על עשור שהיצירתיות שבו התפתחה בקצב מואץ, כמו כדור אקסטזי במוח).

כששמעתי בפעם הראשונה את דילן, הבנתי כמה פיספסתי מן העשור הזה וכמה, בעצם, לא היה בו שום סוויט בופ כקו מנחה. העשור הזה היה טעון ביסודות של בלוז, ג'אז ופולק ובעצם היווה סיומת לסוויט בופ שהיתה נחלת הפיפטיז: הקו הנקי של עקרות הבית, הטאפט הפירחוני שעל קירות הבתים דיאז וכל הבובי דארן, פגי לי וניל סדקה. אני זוכרת את ההתרגשות העצומה שחילחלה אליי דרך הרמקולים, כשדילן שר.

זו היתה הפעם הראשונה שהמוזיקה, בצורה העמוקה שלה, גרמה לי להרגיש שיש לי את האופציה להרגיש טוב, ממש טוב, ביחס לדברים שאני שומעת. מה שאני מנסה לומר, בעצם, זה שבוב דילן היה מעין שער זהב ראשי שדרכו נכנסתי אל תוך היכל התהילה של הסיקסטיז ואל המוזיקה ההטרוגנית שבה. אחריו הגיעו ג'ואן באאז, ג'ניס ג'ופלין, ארת'ור לי ועוד רבים. אבל דילן היה מפתח הזהב. הוא גרם לי להרגיש תאווה כלפי העשור הזה ובעיקר סיקרן אותי להבין מדוע אני מרגישה כל כך מחוברת דווקא לעשייה המוזיקלית הזו. התשובה היא פשוטה: כי זה גרם לי להרגיש הכי טוב בזמן שבו הרגשתי לא טוב.

 דילן, באזניים שלי, היה אי בטוח, מוקף במים ושמיים. בעצימת העיניים הייתי שם והוא היה המעטפת של ביבר הזכוכית שלי. אבל זה לא העניין.

 בוב דילן מגיע להופיע , אחרי שנים שבהם פינזטתי על היום הזה שאראה אותו בהופעה. הוא חלוד, אמרו לי אנשים שהיו בהופעה שלו בחו"ל. הוא שר כמו תרנגולת מקרקרת עם דלקת גרון, ניסו המקוריים לייחד את החוויה באופן פואטי, עבר זמנו, חתמו הפאטאליסטים בכובד ראש. אבל אני, משוחדת. לא אכפת לי. דילן מגיע להופיע ואני בעננים. כי בשבילי, זה אומר לראות לייב אדם ששר לי באוזן בתקופות הכי משמעותיות בחיים שלי ושאיכשהו, כשהוא שר לי, תמיד הרגשתי שחייב להיות בסדר.

 כשרוג'ר ווטרס הופיע בלטרון, הייתי שם. כשלאונרד כהן הגיע להופיע הרגשתי כמו ילדה בת שלוש שטועמת בפעם הראשונה גלידה: טוב, באופן הכי לא ורבאלי שקיים. משהו שלא רציתי בכלל להגדיר במילים. שניהם, ווטרס וכהן, נעו על מסילת הזמן של החיים ואנחנו ידענו, הם קשישים. אוקיי. הם לא עמוסי אדרנלין וחיות כפי שהיו כאשר הוציאו לעולם כמה מהיצירות הכי טובות על הפלנטה. אוקיי. גם את זה אנחנו יודעים. אבל מה? הם עמדו מולי. הם שרו מולי. ואני ידעתי שאני חלק מקהל שמלא באהבה לאיש אחד שבאופן מסויים שינה את הפסקול המוזיקלי של החיים שלנו. שגרם לנו לרצות לדעת. שגרם לנו להרגיש ולהתרגש באי אלו נסיבות.

ווטרס ליווה אותי בתקופה שבה הצד האפל של הירח היה הלב הפועם של התודעה שלי. לאונרד כהן ליווה אותי בכל פעם שהראש שלי הלחים מילה אל תוך מילה והעצים אותי במובן הכי פואטי שקיים. ודילן? דילן היה השער המוזהב לכל אלו. אז באמת, שלא מעניין אותי אם הוא הולך לשיר כמו נבחן סוג ז' באודישנים של אמריקן איידול. לעזאזאל, יש לא מעט פרפורמרים שמזייפים את עצמם לדעת כשהם שרים בלייב ועדיין , האותנטיות שלהם נוצרת מתוך מה שהם היוו בשבילנו ולא מתוך התוצר המוגמר שהם סיפקו לנו על הבמה.

מדונה, למשל, היא הג'וקר של הזייפנים למינהם. בלי הפלייבק היא מצליחה לשיר ,אולי, ארבע שורות מבלי לזייף (נסו להריץ אותה ביו טיוב). ועדיין, השואו שלה מהפנט. הכאראיזמה שלה היא אלמותית והיא לא נותנת לנו לרגע להטיל ספק בכך שהיא מלכת הפופ. אז נכון, מדונה עסוקה בלהמציא את עצמה מחדש באופן תמידי, שזה מעולה. אבל האם המעריצים שלה, הוותיקים הכוונה, שומרים לה אמונים בגלל מה שהיא עושה בעשור האחרון או בגלל כל הלהיטים הבלתי נשכחים שלה, מעשורים קודמים?הסיבה שהם "מוותרים" לה על הזיופים בלייב הינה בגלל ש…ובכן, זו מדונה. (וגם בגלל שהאישה הזו היא פרפורמרית מטורפת, באופן פלילי כמעט!).

 כך הדבר גם לגבי ווטרס למשל- לא משנה מה הוא יוציא וכיצד ימציא את עצמו מחדש, בסופו של דבר הפינק פלויד זה מה שנזכור לו. ושום דבר ששר מהאלבומים האישיים שלו לא השתווה מבחינת האדרנלין וההתרגשות של הקהל, ל dark side of the moon  – על הבמה בזמנו, כשהגיע לארץ (וזכה לגיבוי מכובד של פלייבק עקב השחיקה בקולו). ומה לגבי פול מקרטני? האם הלהיטים שלו מלהקת כנפיים יכלו להשתוות ללהיטים של הביטלס ששיחזר על הבמה? ודאי שלא. וכאשר דפש מוד הגיעו להופיע בארץ הקודש? לא מעט אנשים מחו על כך שהדפשים נמנעו מלשיר את הלהיטים הגדולים שלהם והתמקדו בשירים מאלבומם החדש.

 מה שאני מנסה לומר, זה, שגם אם נצפה מהאמן שאנחנו מעריצים/אוהבים להיות במיטבו על הבמה כי חיכינו לרגע הזה יותר מדי זמן, הרי שגם אם הוא נשמע כמו תרנגולת שחוטה, אנחנו לא נפסיק לאהוב אותו. אנחנו לא נפסיק להעריך אותו או להתרגש מאי אלו דברים שהוא עשה. להיפך, אנחנו נחזור הביתה לאחר ההופעה ונגיד לעצמנו שאוקיי, אולי היתה הופעה מחורבנת, אבל היינו שם. סימנו וי על משהו שרצינו.

לצפות מאדם בן שבעים שישמור על האותנטיות שלו, זה קצת לקפוץ מעל הפופיק. במיוחד נוכח העובדה שדילן היה יוצר מאוד ראדיקלי, בתקופה מאוד ראדיקלית. הזמנים השתנו, כפי שציין. הרוח הבועטת של המוזיקה, הגילוי המפתיע שביצירת הצלילים ושבירת המוסכמות הראשונית, המעברים שבין הסוויט בופ, בלוז וכל הג'אז, כל הטימותי לירי, ג'ק קרואק ואלן גינזברג, הפציפיזם, ההלטרואיזם וילדי הפרחים- כל אלו היו שייכים לתקופה שנוטים לעשות לה אובר נוסטלגיה/רומנטיזציה/פולחניזציה יותר מכל תקופה אחרת.

דילן עשה את שלו כמו שאף אמן אחר באותו עשור לא עשה- הוא נע במעברים שבין לבין. הוא היה התגלמות הפולק, הוא כתב טקסטים שהם הרבה מעבר לעשור ההוא מבחינת המשמעות והוויב הריגשי שהם מייצרים, הוא עבר לגיטרה החשמלית בזמן שציפו ממנו להיות מנהיג ולהיצמד לאג'נדות ולמאבקים חברתיים וספג את כל הבוז והזין שבעולם.

אז נשאלת השאלה, מדוע אני מתעקשת להגן על דילן אם אני מסכימה עם העובדה שהוא לא נשמע טוב ושבכלל , הדברים האחרונים שהוציא היו , בוא נאמר, הרבה פחות ממה שציפיתי ממנו? ומה בנוגע לשאר האמנים שמופיעים , בטווח הגילאים שלו, שעדיין מספקים את הסחורה? האם אני לא יכולה להודות שדילן הפך מיוצר מחונן ליוצר עייף ומשועמם? אז ככה, אני מתעקשת להגן על דילן כי אני חושבת שאין לו מה להוכיח , יותר. הוא לא בא להמציא את הגלגל, לסובב אותו או לשכלל אותו. הוא פשוט בא, עם הגיטרה והקול המצונזר, עולה על הבמה, נותן את שלו וחוזר למגדל השן שלו. אבל זה לא מעניין אותי.

החוויה שלי היא רגשית. החוויה שלי היא התרפקות על מישהו שגרם לי להרגיש כל כך טוב , שגם אם במשך כמה שעות של הופעה הוא יעשה לי חאראקות באזניים, אני אסלח לו על זה. אני אריע לו, אני אודה לו על כך שסגרתי את הפינה הזו וראיתי אותו מופיע, במרחק של מטרים בודדים ממני ולא מעשרות אלפי קילומטרים אבודים אי שם על הפלנטה. האמנים האחרים שנותנים שואו טוב בגילם המתקדם, כמו רוד סטיוארט המוקפד , שגם מתכוון להופיע בארץ, ניל יאנג (המדהים!) וכיוב', כבודם במקומו מונח.

ההופעה של לאונרד כהן היתה חוויה כמעט דתית בשבילי. ולחלוטין, ההופעה הכי טובה שהייתי בה . ההופעה של דילן, באם תתקיים, עלולה להיות הצד הנגדי, הפחות טוב והפחות מלוטש של זה. כלומר, הוא עשוי להופיע ממש רע, הוא עשוי להיות מנומנם, מעושן ובאופן כללי לא ממש בתוך העניין, אבל עדיין, לא יהיה אכפת לי. כשאוהבים מישהו, כשגדלים על המוזיקה שלו ועל העשייה שלו, נקשרים אליו רגשית. זה עניין סובייקטיבי. החוויה, היא סובייקטיבית. מכאן, שדילן לא יכול לאכזב אותי במובן הזה. הוא פשוט לא יכול.

כל שיר שישיר גרוע על הבמה, הוא בעל גיבוי על ידי הדיסקים שלו. כל קמט וכל שפת גוף קשישה ומעייפת הינה בעלת גיבוי בתוך ההופעות המוקלטות שלו והתיעודים המצולמים, הישנים יותר. אז הנה אני מודה: דילן של היום רחוק אלפי שנות אור מדילן במיטבו. אבל נראה שהוא לא שם קצוץ יותר מדי, אז בטח שגם אני לא.

במילים אחרות, שיבוא! כי פשוט לא אכפת לי כמה גרוע הוא נשמע. וכן, אני אספוג גם החור בכיס ואוותר על עוד מאייה ביציאה לפאב. אני פשוט רוצה להיות מולו. וזו, כנראה, גם השורה התחתונה: מי שגדל עם ועל דילן, יסלח לו על כמה שעות של דיסהרמוניה, אבל לא בטוח שיסלח לעצמו על כך שלא היה שם. לא בשביל הדילן. בשביל עצמו.

ויש גם את

• הבנות על הבנים או שאני אכסה?

• עיצוב ופיתוח: felix007.com
• פרסמו אצלנו
• להיכנס
• RSS