מאת: דורין כהן

"התבוריס" ששודרה אתמול בערוץ 24 הוכיחה את מה שאנחנו כבר יודעים: לא קל להיות ילד של סלב ועוד יותר של יוצר מפורסם. אז נכון, התבוריס היא טראש אמיתי, אבל שימי תבורי הוא לא היחיד שזוקף לזכותו ילדים עם כישרון גנטי. האם מדובר ביכולת ויצירתיות או בסה"כ בניסיון לחקות את האב? מבלי להיכנס לקלישאות פסיכולוגיות, שהרי להיות תחת צל הכוכבות זו משימה קשה מאוד, סביר להניח שגם וגם. הנה סקירה מהירה של עשרה אבות מול בנים, לשיפוטכם:

 10.חוליו איגלסיאס vs. אנריקה-

כמו שנאמר: like father like son. שני אלו החולקים מצבור גנטי עשיר של שרמנטיות, מבט נוגה ור' מתגלגלת, הצליחו כל אחד בדרכו לכבוש פלח נשי נרחב ברמה האוניברסלית. לא צריך להיות גאון כדי להבחין שחוליו לוקח בסיבוב את אנריקה ג'וניור בזכות הרזומה וההתמדה שהפך לאנדרטה הלטינית של עצמו, כך שאם אנריקה הוא ממשיך דרכו – עבודה קשה מחכה לו. רק שייזהר עם השיזוף. אין שום דבר סקסי בלהיראות כמו הצ'יפס בתחתית של המיקסר.

 9.בני אמדורסקי vs. אסף אמדורסקי-

בני אמדורסקי ז"ל נתפס כחלק ממייצגי ישראל היפה והזכה. שירים בדיוק של מילעיל ומילרע, אותיות גרוניות מלוטשות וצחות לשון שכבר כמה שנים טובות ירדה למחתרת. הבן שלו אסף, הצליח במקום שבו רבים נכשלו: הוא ידע לצאת מתסבוכת 'הבן של' וליצור באופן עצמאי קו מוזיקלי משלו שאינו תלוי היסטוריה והוקרה למפעל החיים שייצר אותו. פשוט, כי אסף יוצר ז'אנר אחר של מוסיקה. וברוב המקרים, הוא גם עושה אותה טוב.

 8. שלמה ארצי vs. בן ארצי-

 להיות הבן של שלמה ארצי, אייקון התרבות הגדול בישראל מכניס אותך מלכתחילה לבעיה גדולה. מאוד גדולה. כשבן ארצי פרץ בגיל 21 עם אלבום הבכורה שלו, הרבה גבות הורמו והרבה אוזניים ביקרותיות התחדדו בכדי לדעת מה מחכה להם כאן.  בסופו של דבר האלבום של ארצי ג'וניור הצליח לא רע, הרבה בזכות שני להיטים ממנו, הגדול בהם, כמה אירוני הוא "אני אפס" הזכור לטובה. משהו בבן ארצי משדר פשטות נוגעת ללב,טקסטים חשופים לעומת כתבי הסתרים המעובדים של אביו. ובכל זאת, כשאבא שלך הוא שלמה ארצי, במדינה קטנה כשלנו, קשה לך לחשוף את הקרביים מבלי להישאר תחת הסטיגמה "הבן של". אחרי הכל, תמיד יהיה מי שיגיד שאבא שלך הרבה יותר מוכשר.

 

 7.במקרה של בריאן ווילסון, המנהיג הבלתי מעורער של ה- Beach Boys, ניתן לומר בנחרצות שהבן עלה בכל קנה מידה אפשרי על הרזומה המוזיקלי של אביו, פזמונאי חובב. מה שמחזק את הטענה שמעבר לגנטיקה, דרוש הרבה מהדבר הזה שנקרא it factor. וזה מה שעושה את כל ההבדל שבין פזמונאי חובב לבין מאני דיפרסיבי גאון שהוציא יצירת מופת כמו Pet Sounds .

 6. זוהר ארגוב vs. גילי ארגוב- מלך המוזיקה המזרחית המהווה השראה עד היום לרבים וטובים (וגם לאלה שלא)שהביא יחד עם הכישרון יוצא הדופן גם את הסיפור העצוב על נרקומן שהיה עבד לגחמות הרסניות. ואין מה לומר, בנו גילי  בחר להמשיך את דרכו של אביו, ולא מן המקום שבו זוהר נעצר אלא מהמקום שעצר אותו. אתם יודעים, הסמים.  גילי נגמל וחזר לסמים ושוב נגמל ושוב חזר כמה וכמה פעמים. האם יצליח להתעלות ולנצל את הכישרון שלו לטובתו? ימים יגידו. כרגע יש מלך חדש ודווקא אבא שלו לא זמר (אייל גולן, אלא מה).

 5. טים באקלי vs. ג'ף באקלי- האב מת מהרואין, הבן מת בטביעה. שניהם היו יוצרים אקלקטים  ומסקרנים. האב המנוכר שחווה טים באקלי היה לאב שהפך להיות הוא עצמו, עבור בנו ג'ף. ישנו משהו כמעט מאגי באופן ההגשה שלהם. אתה מרגיש כמו האורח שהוכנס בתור הוי.איי. פי שלהם. הם פותחים לך את הדלת, נותנים לך להרגיש שייך גם אם לעולם לא תוכל להיות חלק מזה. שתי אגדות קצרות טווח שהמצבור הגנטי שלהם ירה למוזיקה במקום הכי אינטימי שלה.

 4.בוב מארליvs.  זיגי מארלי- בוב מארלי הוא האלוויס הג'מייקני הראשון והאחרון. הוא עשה למוזיקת הרגאיי את מה שמי החמצן עשו למרלין מונרו- הפיח בה חיים. השילוב של הדו-וואפ, סול וכל ה- rastaman vibration הפכו את בוב מארלי לדבר האמיתי. המון ילדים יש לבוב מארלי. לא נקבע עד כה שום מספר רשמי. אז כאשר אחד מהם מחליט להמשיך את הקו שהאב התחיל והנחיל לאומה שלמה של סאטלנים, הוא חייב לבלוט. איך? על ידי זה שגם אם לא יעשה את זה טוב יותר, המעמד מחייב שלפחות יעשה את זה טוב. זיגי מארלי נכשל, כי הוא מגיע הכי רחוק שאפשר בטווח הבינוניות שלו כיוצר וכמבצע. אין שום דבר חדש שהוא יכול לספר על רגאיי שאבא שלו לא סיפר טוב יותר.  

 3. ג'ון לנון vs. שון לנון- כמה שהמוסיקה של שון לנון תהיה טובה, והיא כזו ברוב המקרים. עדיין, הוא הילד המוכשר של החיפושית הכי חשובה בעולם, שלא משנה איזה קסם ירקח בשבילנו, תמיד נתייחס אליו בתור 'הבן של' האגדה.

 2. בוב דילן vs.  ג'ייקוב דילן- מי שציפה לקול מעושן  מהבן של דילן יכול לשכוח מזה. קולו של דילן ג'וניור עשוי מצבעים חמים, נעים לאוזן ויחד עם זאת בעל חיספוס במינון הנכון. מספיק נכון בשביל להפוך לסוויט-הארט התורן של אמריקה, רק שהוא רוצה שיכירו אותו כיוצר בפני עצמו ולא כשום דבר אחר.  בהתחשב בעובדה שקונספט הלהקה שלו הוא פולק –רוק. כלומר, פאפא דילן היה שם לפניך והוא הרולינג-סטון בכבודו ובעצמו. – המשימה לא פשוטה. ג'ייקוב דילן מוכשר, וגם אם הטקסקטים שלו לא בדיוק מחאתיים הרי שאם מאזינים לאלבומו האחרון, מגלים רצועות יפייפיות (שימו לב ל- everybody pay when they gone המצוין) שעושות משהו, אי שם בפנים. גם כאן, כמו במקרה של לנון, אבוד לו מראש.

 1.ובמקום הראשון בנוקאאוט מוחץ, נמצא הצמד ג'וזף ג'קסון vs. מייקל ג'קסון- מוזיקה היא לא עניין של מי עושה את זה טוב יותר, אלא תוצר של ייעוד. או כמו שבוקובסקי כתב- Born to do it. ג'וזף ג'קסון היה מוסיקאי מתוסכל ודי אנונימי שבקושי גמר את החודש, כאשר עלה במוחו הרעיון לעשות לימונדה  מן הלימונים הביתיים שלו. או במילים אחרות: 'אם אני מאכיל אותם, שיאכילו אותי'. כך, הוא יצר את משפחת פון-טראמפ השחורה הראשונה בהיסטוריה. איך זה נגמר, כבר ידוע לכל. או במילותיו של מייקל עצמו באחד משיריו:  can you see my childhood? 

ויש גם את

• מחאה, כי האושר לא צריך חדרי המתנה

• עיצוב ופיתוח: felix007.com
• פרסמו אצלנו
• להיכנס
• RSS